ראש השנה – יום הזיכרון

ראש השנה נקרא בתפילה ובקידוש ‘יום הזיכרון’, וזאת בעקבות התורה המגדירה את היום ‘זִכְרוֹן תְּרוּעָה’ (ויקרא כג כד). משמעות הגדרה זו היא שתקיעת השופר – התרועה – נועדה להזכיר אותנו לפני הקב”ה. כך מפורש למעשה בפרשת החצוצרות: וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֵיכֶם (במדבר י ט). ואכן מרכז תפילת מוסף הוא ברכת הזיכרונות העוסקת בזכירת ה’ את יצוריו ואת מעשיהם: אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם.

דניאל גולדשמידט אף הציע (מחזור לימים נוראים א עמ’ יט) שתפילת ‘יעלה ויבא’ נתחברה במקורה כחלק מברכת זיכרונות בראש השנה, ורק אחר כך הותאמה גם למועדים אחרים, ולכן עיקר עניינה היא הבקשה שהקב”ה יזכרנו לטובה: יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ… וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדוֹנֵנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ… בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶה. זָכְרֵנוּ בּוֹ לְטוֹבָה וּפָּקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה. ואכן בנוסח עדות המזרח מצויה תפילה זו לפני חתימת ברכת זיכרונות, וכנראה שם הוא מקורה (כמו שתפילת עלינו לשבח היא במקורה חלק מברכת מלכויות).

אלא שיש לשאול ולהבין מה משמעות הזיכרון ביחס לאלקים אשר ‘אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְּבוֹדֶךָ וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ’?

הזיכרון האלקי ביחס לאדם משמעותו התייחסות הקב”ה לאדם והחלטה על גורלו, ולכן אנו רואים ביום הזכרון – ראש השנה – יום דין. מכיוון שהחלטת הקב”ה על גורל האדם תלויה במעשיו, הרי שהחלטה זו הינה תוצאת דין שהקב”ה דן כל אחד ואחד.

הזיכרון האלקי בתנ”ך מקושר בדרך כלל לתפנית בגורלו של האדם. אלקים זכר את נח: וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה (בראשית ח, א). משמעות זכירת האלקים את נח היא החלטה אלקית שהגיע זמנו לצאת מן התיבה, ולכן המשך הפסוק הוא: וַיַּעֲבֵר אֱלֹקִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם”. וכך גם לגבי רחל כאשר הגיע העת לפקוד אותה מעקרותה: וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת רָחֵל – וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹקִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ (בראשית ל, כב); וכך לגבי עם ישראל: וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ – וַהֲקִמוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם (יחזקאל טז, ס). ביום הזיכרון ה’ מתייחס לכל יחיד ויחיד, ובכך קובע את גורלו. זהו יום הדין של האדם בפני אלקיו. בדין ניצב האדם בכוליותו לפני האלקים, על מכלול אישיותו, תפילותיו ושאיפותיו, ובהתאם לכך יכול הזיכרון והדין האלקי להביא גאולה וברכה. לכן אנו מבקשים בהמשך תפילת ‘יעלה ויבוא’ שזיכרוננו לפני האלקים יהיה לטובה: ‘זָכְרֵנוּ ה’ אֱלֹקֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה וּפָּקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים… חוּס וְחָנֵּנוּ וְרַחֵם עָלֵינוּ וְהוֹשִׁיעֵנוּ כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ’.

בצד הזיכרון האלקי את האדם, מצווה אותנו התורה במצוות שונות הקשורות בזיכרון האנושי. אך שלא כזיכרון האלקי, כרוך מושג הזיכרון האנושי במושג השכחה. כאשר עומד אדם אל מול מציאות וחווה אותה בעוצמה, היא נחקקת בו. אך עוצמת החוויה הולכת ומתעמעמת עם הזמן, ואט אט עלולה היא להפוך לזיכרון מעומעם ונשכח אי שם במעמקי התודעה. זוהי משמעות השכחה. ‘השמים נפתחים ואנו רואים מראות אלקים – אבל אנו יודעים שזה מצב ארעי לנו, הברק יחלוף והננו יורדים לשבת לא בפנים ההיכל כי אם בחצרות ד” (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות, זרעונים א).

כך באופן אישי, וכך גם בזיכרון קולקטיבי של עם. עם השנים עלולות חוויות לאומיות, גדולות ככל שתהיינה, להתעמעם ולהתערפל. עם השנים הזוהר האופף אותן, כמו גם משמעותן הקיומית, עלולים להתפוגג. לכן מצווה התורה על זכירה יזומה וממוסגרת של מאורעות משמעותיים, אם באמצעות מעשה ואם באמצעות דיבור, לימוד וקריאה. באופן זה אנו הופכים את הליניארי והחולף למחזורי וקיים בתודעה.

חוויית היסוד של עם ישראל הייתה יציאת מצרים. התורה מנסה לשמר בנו את הזיכרון המופלא באמצעות קיום חוזר ונשנה של מצוות שונות המזכירות את אשר עברנו. בציוויים של כעשר מצוות משולב באופן ברור נושא הזיכרון. ארבע מהן נאמרו לעם במצרים או במהלך השנה הראשונה והשנייה אחריה, ושש נאמרו לעם בשנת הארבעים, כשהמרחק מן האירוע גדל, ונוצר חשש מכרסום במודעות לעוצמתו ומשמעותו. עיון בלשון התורה בעשרה ציוויים אלו, מעלה הבדל מפתיע בין תכני הזיכרון שביקשה התורה להטמיע בקרב היוצאים ממצרים, לבין תכני הזיכרון שביקשה התורה להטמיע בקרב הדור הבא. התחקות אחר הבדל זה יכולה ללמדנו על דרך עיצוב הזיכרון וגם על החסד האלקי הטמון בדרך עיצוב זו.

במצרים, וכן בשנה וחצי הסמוכות ליציאת מצרים, נצטווה העם במצוות שונות שנועדו לשמר את זיכרון יציאת מצרים:

א. חג הפסח – וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה’ לְדֹרֹתֵיכֶם… כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות יב, יד-יז).

ב. איסור חמץ – זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה’ אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. (שמות יג, ג).

ג. תפילין – וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה’ מִמִּצְרָיִם (שמות יג, ט).

ד. ציצית – וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’… לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי… אֲנִי ה’ אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים. (במדבר טו, לט-מא).

בשנת הארבעים חזרה התורה רק על מצווה אחת בציון שהיא מהווה זכר ליציאת מצרים – מצוות הפסח: שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה’ אֱלֹקֶיךָ… לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים טז, א-ג). בצד מצווה זו ניתנו לעם בשנת הארבעים חמש מצוות נוספות הקשורות אל זיכרון מצרים, אך באלו נוספה שמירת זיכרון העבדות:

א. שבת – שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ… לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה (דברים ה, יב-טו).

ב. הענקה לעבד משוחרר – כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ: וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. (דברים טו, יב-טו).

ג. שבועות – וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה’ אֱלֹקֶיךָ… וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ… וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם (דברים טז, י-יב).

ד. איסור הטיית דין –  לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם (דברים כד, יז-יח).

ה. מתנות עניים – כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. (דברים כד, כא-כב).

מצוות אלו, אשר ניתנו סמוך לכניסה לארץ, נועדו כולן לחזק את החלשים בחברה בדרכים שונות. הביטוי וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עובר כמוטו במצוות שנת הארבעים. הוא חורז תשעה עשר פרקים ארוכים החוזרים שוב ושוב לחובת זיכרון העבדות, דבר שלא הוזכר כלל בספרים קודמים בתנ”ך.[1]

מדוע בסמוך ליציאת מצרים קיבל עם ישראל מצוות שנועדו לשמר את זכר היציאה, ואילו רק כעבור ארבעים שנה קיבל מצוות שנועדו לשמר את זיכרון העבדות? לכאורה מצופה היה שנצטווה בזיכרון שיעבוד מצרים, ורק אחר כך בזיכרון היציאה והשחרור. מה פשר החריגה מן הסדר ההיסטורי?

ההתחקות אחר שני הפנים של זיכרון מצרים חושפת את מטרת הזיכרון על פי התורה. העם היוצא ממצרים לא הצטווה לזכור את העבדות. הזיכרון איננו אמור להעיק ולדכא. העם אשר יצא ממצרים זקוק היה לשחרור נפשי לא פחות מאשר לשחרור גופני. הוא צריך היה לתרגל את העצמאות, ולא לכרוע תחת נטל הזיכרונות הקשים. רק כעבור ארבעים שנה, משקם דור חדש, מסוגל היה העם להביט אחורה אל עברו ועל אשר אירע לו, על העבדות והעינוי והשלכת הבנים ליאור. לכן לא ציוותה התורה על זיכרון העבדות בהיותם עדיין תחת כובד משא הכאב. כי מצוות הזיכרון נועדה להאיר את הדרך ולמנף את החיים.

ואולי גם זו משמעות הפסוק בסוף פרשת כי תבא: וְלֹא נָתַן ה’ לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (דברים כט, ג) – עד חלוף ארבעים שנה מיציאת מצרים.

כך עומדים אנו בימים אלו ומתפללים לה’ שיזכור אותנו לטובה ויאיר את דרכנו. אנו מבקשים שיעורר אותנו לשוב אליו באמת ובלבב שלם, ויזכיר לנו מי אנו ומה חיינו, ולאן אנחנו מסוגלים לשאוף ולהגיע. כי הזיכרון עליו מצווה אותנו התורה איננו שקיעה בעבר, אלא זיכרון המביא להתעלות ולעשייה. זיכרון למען יצירת חיי רוח ואמונה. זיכרון למען הדאגה לחלש. זיכרון העבר על מנת לכונן את ההווה והעתיד.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ

 

[1] מצרים נזכרת בהקשר למצוות נוספות כמו היחס הנאות לגר (שמות כב, כ; שמות כג, ט; ויקרא יט, לג-לד; ויקרא כה, לה-לח; דברים י, יט) והאיסור להעביד עבד עברי בעבודת עבד (ויקרא כה, לט-מג), אולם במצוות אלו לא נזכר מוטיב הזיכרון והן לא נועדו לשמר זיכרון.