ראש חודש טבת

דברים לחודש טבת

אחת מהחידות המקראיות שחז”ל ניסו לפצח היא אירועי הבזק בתולדותיה של ממלכת יהודה בימי מלכות חזקיהו. במהלך פחות מעשרים שנה, ממלכת ישראל נקרעת מנחלתה ומוגלית לאשור. ערי ממלכת יהודה נכבשות על ידי האויב האשורי, ואלפי מתושביהן מוגלים, ירושלים, המעוז האחרון של הממלכה נתונה במצור, ויושביה בטוחים שהנה נגזר דינם כדין שכניהם, ופתאום בלילה אחד, צבא אשור נסוג, ובני ירושלים וכל המתבצרים בה נצלים.

הסיבה לחורבן ממלכת ישראל וערי יהודה תֻווכה לעם על ידי הנביאים שמנו את חטא הבגידה באל כגורם לחורבן עוד קודם לאסון ולאחריו. סיבת ההצלה הנסית היא החידה שנותרה בלתי פטורה, כמו גם מותו של חזקיהו שארע כפי הנראה כשלוש שנים לאחר ההצלה הניסית.

הפתרון שמציעים חז”ל מעמיק את החידה:

למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו’ אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ”ם שבאמצע תיבה פתוח, וזה סתום? ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח? לכך נסתתם (בבלי סנהדרין צד ע”א).

שאלת בר קפרא מתייחסת לצורת כתיב חריגה של האות מ’ במילה ‘למרבה’ בנבואת ישעיהו (פרק ט) המתארת את דמותו של הגואל שיקום לאחר מפלת אשור, שנכתבת בתחילת מילה כמ’ סופית. המ’ הסופית מבטאת פוטנציאל משיחי שלא התממש. בר קפרא ממשיך ומסביר שהפוטנציאל היה טמון בחזקיהו אולם הוא פספס אותו כיוון שלא אמר שירה.

שירה – ברצינות? זה מה שהפריד בין חזקיהו למשיחיות ולגאולת העם? מהי אותה שירה שבכוחה היה להכריע את גורלה של הממלכה לחסד הגאולה או לשבט הגלות והשעבוד?

ברוח ימי הלחימה שבהם אנו מצויים אציע שתי אפשרויות:

האפשרות הראשונה היא שחזקיהו לא אמר שירה, מחמת ההיבריס, אם כל חטאת. חזקיהו שאל את עצמו מפני מה זכתה הממלכה בהנהגתי למה שלא זכתה ממלכת ישראל, והרעיף על עצמו את שבחי העשייה הצבאית והדתית בממלכה.

בנבואה הראשונה הפותחת את ספר ישעיהו, מושמעת ביקורת נוקבת על העדר הכרת העם בה’: יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן: (ישעיהו א, ג). האירוע שמצוין בהמשך התוכחה, לא מותיר ספק בדבר היותם של חזקיהו ואנשיו, בתקופה שלאחר המצור, נמעניו המובהקים:

אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת          זָרִים: וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה: לוּלֵי ה’ צְבָאוֹת הוֹתִיר      לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ: (שם, ז – ט)

ואם כן, ה’שריד כמעט’ שנותר לאחר מסעו של סנחריב, הוא חזקיהו ובני ממלכתו ש’לא ידע’ ו’לא התבונן’ ולא הכיר במקור ישועתו, בשעה שהערים סביבותיו היו שרופות אש. במה אפוא תלו חזקיהו והעם את הגורם להצלתם?

בהמשך התוכחה מושמעת ביקורת חסרת תקדים על עבודת הקורבנות המתקיימת בירושלים:

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה’ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים      וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: לֹא תוֹסִיפוּ       הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה:            חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי       מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: (שם, י”א – ט”ו)

כיצד ניתן להסביר את מאיסת ה’ בפולחן המקדש דווקא בתקופת חזקיהו, אשר מעשיו בתחום זה מתוארים באופן כה חיובי? כמו כן, האם פולחן המקדש (קורבנות השבת והחגים, התפילות), מאוס ככל שיהיה, משתלב עם תוכחת ‘ישראל לא ידע עמי לא התבונן’, והרי התוכחה לא עוסקת בפולחן שיועד לאלים זרים?!

חזקיהו ובני דורו הסיקו שאם ירושלים נצלה, לאחר שכל ערי ישראל ורבות מערי יהודה והשפלה שסבבו את ירושלים חרבו, משמע שהצלתה היא תוצאה של הפולחן שהתקיים בה. במקום להודות לה’ על הנס שהוביל להצלתה של ירושלים, זקף חזקיהו את ההצלה לעצמו, לרפורמה הדתית שהנהיג בירושלים, ולהשבת עבודת המקדש על כנה (כך גם נהג בעת חוליו, כשהתפלל לה’ ובקש רפואה, ותחת אזכור חסדי אבות, הוא מנה את מעשי עצמו: “אָנָּה ה’ זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי…” (מל”ב כ, ג)).

תוכחה דומה על חוסר הכרת העם במקור הנס, נזכרת בנבואה נוספת של ישעיהו המופנית לחזקיהו ולחייליו. הנביא מתאר את ההכנות שנעשו בממלכה לקראת העימות הבלתי נמנע עם צבא סנחריב: הכנת כלי המלחמה, מפקד העם, הטיית מי הגיחון לתוך בריכת השילוח אשר בתוך העיר, כדי שיספקו מים בשעת מצור, ואת האופוריה שפוקדת את העם מכוח הבטחון בכוחו הצבאי:

וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא אֶל נֶשֶׁק בֵּית הַיָּעַר: וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד רְאִיתֶם כִּי         רָבּוּ וַתְּקַבְּצוּ אֶת מֵי הַבְּרֵכָה הַתַּחְתּוֹנָה: וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר    הַחוֹמָה: וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיֹצְרָהּ      מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם: … וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל             וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת: (ישעיהו כב, ח – י”ג)

ההכנות הצבאיות סמאו את עיני ניצולי מסע החורבן של סנחריב מלהביט אל מקור הנס, ולהכיר ביוצרו, וזקפו את הניצחון להערכות הצבאית, לכוחם ולעוצם ידם.

האפשרות הנוספת היא שחזקיהו לא הצליח לחולל את המעבר מאבל ויגון לשירת הודיה. חזקיהו הרגיש שבשעה שבניו נחטפו והוגלו על ידי האויב האכזר הוא אמור לשקוע באבל, על אותם שלא זכו לנס ההצלה, כפי שמקונן מיכה הנביא: “קָרְחִי וָגֹזִּי עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר, כִּי גָלוּ מִמֵּך [בָּנַיִךְ]” (מיכה א, טז). השירה דורשת חוסן של הכרה בנס ההצלה האלוהי חרף המכה הקשה שהונחתה על העם, כפי שמבקשת דבורה בפתיחה לשירתה: “בִּפְרֹ֤עַ פְּרָעוֹת֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל בְּהִתְנַדֵּ֖ב עָ֑ם בָּרֲכ֖וּ הֽ'” (שופטים ה, ב). האתנחתא לא מופיעה במקומה הטבעי שיוצר איזון בין שני חלקי הפסוק, וכך היא מעמידה את הציווי ‘ברכו ה” כמתייחסת לשני המצבים: השירה נאמרת על המסוגלות של

העם לזקוף את ראשו לאחר הפורענות הקשה שקבל, להתייצב בהמוניו ולנחול הצלחה.

הדור שלנו לא זכה לנבואה שתסביר מה הוביל לזעם העצום של הא-ל שנפרע בנו בעיצומו של חג, ולהיפוך המציאות תוך זמן קצר (אם כי ארוך מידי למי ששלמו בחייהם) לנוכח ההישגים הפנומנליים של הצבא בפגיעתו האנושה באויב, תוך שיתוף פעולה יחידאי בין החילות, וחיסול מתמשך של קיני הטרור, אולם כן יש בידינו להפנים שתי מסקנות מהפוטנציאל הלא ממומש של משיחיות חזקיהו. האחת היא, החובה להיאבק בנטייה הטבעית לשקוע ביגון, ולזהות תחתיה את יד ה’ ואת פעימות הגאולה שקוראות לנו לבלוע את הכאב ולהזדקף מחדש כתנאי למימושה. השנייה היא הצורך באיתור ליקויי החברה ובמאמץ לאומי ואחדותי לתיקונם:

“עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד… וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת”.