ראש חודש כסלו

בפרוש עלינו חודש כסלו, מתחילים לחשוב על חנוכה. השנה כולנו מחכים לחנוכה באופן מיוחד: חג החנוכה מייצג רגע בהיסטוריה שמכיל בתוכו הן מסירות נפש גדולה, והן הצלה אלוקית פיסית ורוחנית.

תפילת ‘על הניסים’ מתארת את הניסים הנסתרים של נצחונות המכבים:

עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. … מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים..

והתפילה מסתיימת בשיבה לעבודת ה’ בבית המקדש.

נרות החנוכה, מאידך, מציינים את נס פך השמן, שהיה בו שמן ליום אחד, והספיק להדלקת מנורת המקדש במשך שמונה ימים. נס זה אפשר למכבים לקיים את מצוות הטבת הנרות באופן מידי, ולראות בהגשמת חלום הגאולה הרוחנית.

בית שמאי ובית הלל נחלקו אם מדליקים את נרות החנוכה בסדר של “פוחת והולך” או “מוסיף והולך” – האם מתחילים בהדלקת שמונה נרות ביום הראשון ומסיימים בנר אחד, או שמתחילים בנר אחד ומוסיפים עוד נר בכל יום עד היום השמיני. אמוראי התלמוד הביאו סיבות שונות לכל אחת מהדעות. היו מהחכמים שראו בנרות סימן לימים שעברו, או לימים שעוד יבואו; ואילו דעה נוספת רואה בעמדת בית שמאי הדהוד של קרבנות חג הסוכות, שמספרם פוחת והולך בכל יום מימי החג. הקשר לחג הסוכות במבט ראשון אולי נראה מפתיע, אבל חג חנוכת המקדש בשמונת ימי החנוכה דווקא שואב מחג הסוכות במספר אופנים. המקדש הראשון נחנך על ידי שלמה המלך בסוכות, ואילו בחודשים שלפני חג החנוכה ההיסטורי העם היהודי היה מנוע מלחגוג את סוכות במקדש. על פי דעה אחרת, בית הלל נוקטים בעיקרון שיש לשאוף להגברת הקודש, ולא להמעטתו: “מעלין בקודש ואין מורידין”.

השפת אמת מסכם את המחלוקת: “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”. כלומר שתי העמדות משקפות את הרצון האלוקי, כפי שהאש במנורה ממלאת שני תפקידים: היא שורפת את הפסולת, וכתוצאה מהבעירה, היא גם מייצרת אור. בית שמאי מתמקדים בהיבט ההרסני של האש, ובהחלשת הכוח הפיזי והפחתת הרשע. על כן לפי בית שמאי מתחילים את החג בשמונה נרות, ובשמן בערה רב, ומסיימים את החג בנר אחד. בית הלל, לעומת זאת, מדגישים את הבעירה עצמה, ואת האור שמייצרת האש. על כן, לפי בית הלל יש להוסיף נרות, המסמלים את ההתלהבות והתשוקה ההולכים ומתגברים בעבודת ה’.

על פי השפת אמת, יש מקום לשתי הגישות, הכרוכות זו בזו, כל עוד כוונותיו של האדם טהורות – “ובלבד שיכוון לבו לשמים”. לאורך הדורות העם היהודי נהג על פי שיטת בית הלל, כפי שנהוג ברוב ההלכות: בלילה הראשון מדליקים נר אחד, ובכל יום מגדילים את מספר הנרות, ובכך גם את האור וההשראה של החג. היום, כאשר רבים נלחמים במסירות נפש, אנו מקווים ומתפללים לימים שבהם נוכל להתמקד בהגברת הטוב – ולהתענג בחסד וביופי שבעבודת ה’ (שפת אמת פרשת בראשית לחנוכה שנה שנה, תרנ”ד, ועוד).

האומץ לסכן הכל על מנת להציל אחרים, שהתגלה בכל מעוזו מאז שמחת תורה, מזכיר גם את מלחמתו של אברהם אבינו להציל את לוט בן אחיו השבוי. חלק מהמדרשים התמקדו בניסים שסייעו לאברהם לנצח, אך מדרש אחד בבראשית רבה נקט בכיוון שונה.

במהלך המלחמה להציל את לוט, התורה מתארת את אברהם, שמחלק את המחנה שלו במהלך הלילה. מהתיאור העלום “ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו” (בר’ יד, טו), משתמע שהלילה עצמו התחלק.

לאחר מספר דורות, משה יבשר לפרעה שהקב”ה יצא “כחצות הלילה” (שמ’ יא, ד) ויהרוג כל בכור בארץ מצרים, ויוציא את בני ישראל ממצרים. ואכן, בתורה מסופר שהאירוע התרחש “בחצי הלילה” (שמ’ יב, כט). המדרש מצביע על הפער בין שני הפסוקים, שלכאורה מורה על כך שמשה לא דייק בדבריו. רבי תנחומא מבאר, שמשמעות המילית ‘כ’ במילה ‘כחצות’ אינה שהקב”ה יציל את עמו ‘סביב’ חצות הלילה, אלא ‘כמו’ אירוע אחר שהזכיר את חצות הלילה – במקרה של אברהם (בראשית רבה מג, ג):

אמר רבי תנחומא: אית דמפקין לישנא אחרינא. אמר הקדוש ברוך הוא: אביהם יצא בחצי הלילה, אף אני אצא עם בניו בחצי הלילה, שנאמר (שם): כה אמר ה’ כחצות הלילה אני יוצא.

כלומר נסי יציאת מצרים כרוכים וקשורים ביציאתו של אברהם להציל את לוט.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן הֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חֲמֹל עָלֵינוּ וְעַל עוֹלָלֵינוּ וְטַפֵּנוּ
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ תְּהֵא הַשָּׁעָה הַזֹּאת שְׁעַת רַחֲמִים וְעֵת רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ

תעמוד לנו זכותם של אלו שמסרו ומוסרים את נפשם, אלו שמסכנים את חייהם, ואלו שפועלים מתוך דאגה לכלל תוך וויתור על טובתם האישית, ותעלה זכותם לפני הקב”ה בעת הזאת. יהי רצון שנראה בישועת ה’ “בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה”.