נוסף פריט לסל
פריט 1
סהכ לתשלום: ש"ח
לצפייה בסל להמשך קניה
שבת ומועד
חזרה לשאלות ותשובות

האם איש יוצא בהדלקת אשתו כששוהה בחו”ל ויש הבדלי שעות?

הרבנית חניטל אופן

כסלו תשפ"א
להורדה והדפסה:
הדפסה

שאלה

בחנוכה הקרוב אשהה בארצות הברית וכל כמה ימים אחליף את מקום הלינה שלי. לא בכל מקום יתאפשר לי להדליק נרות חנוכה. האם אני יכול לצאת בנר חנוכה שמדליקה אשתי בישראל, על אף הבדלי השעות בין המקומות?

תשובה

התשובה ביסודה הינה פשוטה ברמה של החיוב ההלכתי הבסיסי שכן הדלקת נר חנוכה מוגדרת כחובה על הבית – “נר איש וביתו” (שבת כא ע”ב). ההשלכה ההלכתית למעשה באה לידי ביטוי בדיון בתלמוד הבבלי מסכת שבת (דף כג ע”א), שם קובע רב ששת כי אכסנאי חייב בהדלקת נר חנוכה. ר’ זירא מסייג את פסיקת רב ששת ומעיד על עצמו, שכאשר היה בחור צעיר ולמד תורה הרחק מביתו, היה משתתף בפרוטה עם בעל הבית אשר אירח אותו; אולם לאחר שנשא אישה והיה רחוק מביתו בחנוכה, לא המשיך בנוהג זה, משום שסמך על ההדלקה של אשתו. וכן נפסק להלכה (שו”ע תרעז סעיף ג) כי מי שמדליקים עליו בביתו, יוצא ידי חובה בהדלקה זו. לכן, ניתן לסמוך על ההדלקה של האישה מתוקף חובת הבית. יוצא איפה כי למונח “נר איש וביתו” ישנה השלכה ישירה לדין אכסנאי. לאור הקביעה כי חובת ההדלקה הינה על הבית הרי בפשטות נראה שאין השלכה להפרשי הזמנים שבין הארצות, שהרי החובה נקבעת לפי המקום שבו ממוקם ביתו – שהוא גורם החיוב.

אמנם, מעל התשתית ההלכתית של החובה אשר מתממשת בנר שמדליקים בבית ישנן עוד שתי רמות של חיוב: האחת כלולה בדין ה”רואה” והשנייה שייכת לדין ה”מהדרין”.

דין ברכת הרואה, והדלקה משום פרסומי ניסא

בהמשך הסוגיה בהקשר של דיני ברכות מופיעה מסורת בשם רב כי המדליק נרות חנוכה צריך לברך, ור’ ירמיה מוסיף כי הרואה את הנרות צריך לברך. וכן מופיע במפורש במסכת סופרים (פרק כ הלכה ד): “כיצד מברכין, ביום הראשון המדליק מברך שלש, והרואה שתים”.

יוצא מכאן כי ישנם שני חיובים נפרדים: ההדלקה והראייה.

נשאלת השאלה על מי חלה חובת ראייה?

רש”י על הסוגיה מגביל את ברכת הרואה רק למי שלא הדליק עדיין בביתו או ליושב בספינה. הטור (או”ח סימן תרעו) מגביל הוראה זו בנוסף גם למי שלא עתיד להדליק באותו ערב וכן נראה מדברי הרשב”א (חידושי הרשב”א מסכת שבת דף כב ע”א ד”ה “הרואה מברך”) ובעל העיטור. לעומת זאת המגיד משנה (הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ד) מעיד כי הגאונים פסקו שגם מי שהדליקו עליו בביתו מחויב בברכה זו, וכך לדעתו מורה פשט לשון הגמרא. המרדכי (שבת רמז רסז), באופן עקרוני סובר – שמי שנמצא במקום שאין שם יהודים ואינו רואה נרות חנוכה (וממילא לא הדליק עדיין) חייב להדליק בעצמו למרות שמדליקים עליו בביתו, והוא מעיד בשם ר”י שכך הוא המנהג. וכן פוסק השו”ע (סימן תרעז סעיף ג). ומדייק שמדליק ואף מברך על ההדלקה. הרמ”א בהגהותיו פוסק שאף אם הוא נמצא במקום שיש שם יהודים ורואה את הנרות שיכול להחמיר על עצמו ולהדליק בברכה.

יוצא איפה מפסק השו”ע כי ניתן להדליק בברכה, רק כאשר אין הוא רואה נרות חנוכה, משום שקיימת חובה גם לראות נרות חנוכה. ולפי הרמ”א ניתן לחומרה להדליק בברכה גם כאשר הוא רואה נרות חנוכה.

המשנה ברורה (סימן תרעז ס”ק יד) עומד על סתירה בפסק השו”ע. בסימן תרעו (סעיף ג) פוסק השו”ע שאדם אשר לא נמצא בביתו יכול להדליק בברכה רק כאשר אין מדליקים עליו בביתו, לעומת הפסיקה בסימן תרעז. המשנה ברורה מכריע כי ניתן לברך על ההדלקה שלא בביתו רק אם יתנה שאינו יוצא ידי חובה בהדלקת אשתו. אם-כן יוצא שלפסיקת הרמ”א כאשר אדם נמצא בדרך, גם אם אשתו מדליקה עליו, הרי הוא מדליק לחומרה, אפילו אם יש שם יהודים אשר מדליקים נר חנוכה. (אמנם הפרי חדש על אתר חולק וסובר שלא ניתן לברך כאשר מדליקים עליו בביתו).

חובה על האדם או על הבית

כאן המקום לציין כי למרות שפתחנו את התשובה בהנחה שהדלקת הנר הינה חובת הבית, הר”ן (על הרי”ף פסחים דף ד ע”א) מגדיר את הדלקת הנרות כמצווה המוטלת על האדם למרות שניתן לקיימה ע”י שליח, הוא מסיק זאת מתוך ההלכה שאכסנאי צריך להשתתף בפרוטה. במסכת שבת (דף י ע”א בדפי הרי”ף) מבחין הר”ן בין מצוות ההדלקה למצוות מזוזה. כאשר לאדם אין בית, הרי איננו חייב במזוזה, זו חובת הבית אשר מתקיימת רק ע”י הבעלים ואין חובה על האכסנאי להשתתף בפריטי, בניגוד למצוות ההדלקה אשר למרות שבעל הבית מדליק , הרי חובה על האכסנאי להיות שותף במצווה זו כדי לצאת ידי חובת הדלקה . מכאן ניתן להסיק כי קיימת ג”כ חובת גברא על האדם עצמו במצוות הדלקת נרות חנוכה.  שיטת הר”ן מהווה פתח לחומרה של הרמ”א. שכן, הר”ן מעמיד את חובת ההדלקה גם על האדם עצמו.

הדלקה מדין “מהדרין”

עד כאן הדיון היה על חובת ההדלקה של הנוסע – מעיקר הדין, אולם נראה שיש לדון גם על צד ההיתר שלו להדליק בברכה – גם אם יצא כבר ידי חובה, וזאת מדין “מהדרין”, הקובע שיש תוספת מצווה ושניתן לברך על תוספת זו – גם למי שיצא ידי חובתו.

ניתן למצוא רעיון זה בהבנת הרמב”ם את ה”מהדרין” לפי שיטת בית הלל. הרמב”ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה א) מעמיד את מצוות ההדלקה על הדלקת נר אחד לבית. את ההידור הוא מעמיד בכך שבעל הבית מדליק נר לכל אחד. הרמ”א (סימן תרעא סעיף ב) פסק כרמב”ם אלא שיצר המרה מהדלקת נר על ידי בעל הבית לכל אחד, לכך שעל כל אחד להדליק בעצמו, וכן נוהגים האשכנזים. לעומת זאת התוס’ (שבת דף כא ע”ב ד”ה מהדרין) רואה את המהדרין רק כתוספת של הימים הנכנסים. המחבר בשו”ע פסק כתוס’. יוצא איפה כי לפי הרמב”ם קיימת חובה אישית על כל אדם להדליק נר חנוכה, לכה”פ ברמה של הידור מצווה. מתוך כך מסיק תרומת הדשן (סימן קא) ביחס להדלקת אכסנאי אשר מדליקים עליו בביתו. לדעתו ניתן להדליק במצב שכזה, כשם שכל אחד מבני הבית מדליק למרות שבעל הבית מדליק. בנוסף לכך הרמב”ם (פרק ד הלכה יא) מציין כי כאשר אדם מתארח בבית שאין מדליקים בו כלל נרות, הרי הוא צריך להדליק נר מפני החשד. המגן אברהם (תרעז סק”ט) מכניס את חיוב ההדלקה של אכסנאי כתרה”ד ברמת החיוב של ה”מהדרין”. יוצא לפי המגן אברהם כי חובה זו איננה בגדר של ברכה לבטלה בשל היותה תחת הגדר של ה”מהדרין”.

בנוסף לכך הוא מביא בשם מהרי”ל (תשובות סימן קמ”ה) כי אין חשש לברכה לבטלה, משום שאינו רוצה לצאת בשל אשתו, וממילא החיוב חל עליו, שהרי אין אנשים יודעים כי מדליקים עליו בביתו.

ערוך השולחן (סימן תרעז סעיף ג) פוסק שאף מי שיש לו אישה מדליק בברכה כאכסנאי (שלא ככנה”ג).  הוא פוסק כרמ”א אשר מתבסס על שיטת תרוה”ד והמהרי”ל.

מקום ראוי להדלקה

ערוך השולחן מוסיף כי אף כאשר אדם נוסע ברכבת עליו להדליק, ובכל הימים, בשל אילוצי הדרך מספיק נר אחד. הוא מגיע לפסיקה זו מתוך ניסיון להגדרה מהו מקום הנקרא ביתו לאותו הלילה.

שו”ת מהרש”ם (חלק ד סימן קמ”ו) טוען גם כן, כי על אדם להדליק אף בהיותו בדרך. אולם, הוא מגביל זאת לכך שבאותו לילה הוא יימצא במקום שיכול להיקרא דירה. ערוך השולחן רואה בקרון הרכבת מעין דירה. הגרש”ז (שו”ת מנחת שלמה תניינא ב-ג, סימן נח) פסק מתוך כך כי ניתן להדליק רק במקום שאכן ניתן להגדירו כבית: מקום שיש בו גג, שאין בתוכו י’ טפחים ושלא ייהרס ברוח מצויה.

כאן אנו מגיעים אל הנתון בשאלה כי ישנה מגבלה טכנית לשואל בהדלקת הנר. חנוכה הינו חג של שמונה ימים. מן הסתם לא בכל ערב נמצאים במטוס. כאשר אדם נמצא במקום אשר ניתן להדליק נר, הרי משום פרסומי ניסא הוא חייב להדליק (ערוך השולחן שם סעיף ה).

ספק ברכות

יוצא כי לשיטת המחבר בשו”ע ניתן לברך כאשר אין הוא רואה נרות אחרים דולקים (מדין “הרואה”) ולשיטת הרמ”א ניתן להדליק ולברך אף כאשר הוא נמצא במקום שמדליקים בו נרות. אולם, מכיוון שלדעת מקצת אחרונים (פר”ח וערוך השולחן בשם כנה”ג) מי שנמצא מחוץ לבית ומדליקים עליו בביתו, אינו רשאי לברך. לכן, כדי לצאת מידי ספק של ברכה לבטלה, הרי לפי המהרי”ל וערוך השולחן ניתן לברך. שכן, בעצם ההדלקה הוא מכריז כי אין הוא סומך על ההדלקה של אשתו. לפי תרוה”ד והמגן אברהם, הרי הדלקה זו נמצאת תחת התוקף של המצוה מן ה”מהדרין”. אמנם לפי המשנה ברורה ראוי שתתנה האישה בביתו שאינה מתכוונת להוציאו ידי חובה. וכאן נכנס לכאורה הנושא של פער השעות, שכן בשעה שהאישה מדליקה בשקיעת החמה בארץ עדיין לא ידוע היכן יהיה בעלה בשקיעת החמה בארצות הברית. אולם מכיוון שמדובר במצווה דרבנן, ניתן להתנות על הספק, שבמידה ויתאפשר לו להדליק, הרי שאינה מתכוונת להוציאו, והוא ידליק בברכה. ואם יתברר שלא יוכל להדליק במקומו (נסיעה במטוס וכו’), הרי שהיא מוציאה אותו ידי חובה מעיקר הדין – להדליק בבית שבו אדם גר ושם נמצאת הכתובת שלו, ולשם הוא עתיד לשוב בע”ה בשלום.

הרבנית חניטל אופן

בוגרת המכון התלמודי העיוני במתן, MA בתלמוד – אוניברסיטת בר-אילן, בוגרת תוכנית יועצות הלכה במדרשת 'נשמת'. מלמדת גמרא ומדרש מזה 18 שנה בבתי מדרש שונים לנשים. בוגרת תוכנית תכנית 'הלכתא' ומרצה בתכנית 'מתיבתא' במתן. משמשת כיועצת הלכה ומהווה כתובת לייעוץ הלכתי בתחומי הלכה שונים