האם בעלת אירוח זעיר שאינה מחליפה ציפה בין כל אירוח עוברת באונאה או גניבת דעת? הרבנית דבי צימרמן

רוצים לדון בעצמכם? מוזמנים לפתוח את דף המקורות באתר ספריא וללמוד בעצמכם, ואז לחזור לתשובה אצלנו – מה הייתם עונים?

קודם כל, אשרייך. רבי ישראל מסלנט היה קובל על מיעוט השואלים בענייני עסקים ובין אדם לחברו, לעומת השואלים בענייני איסור ובין אדם למקום. יש מספר אלמנטים לשאלתך. שאלתך משקפת הבנה עמוקה שלפעמים קיצור דרך האפשרי מבחינה עסקית אינה מקובלת מבחינה הלכתית, דבר שלצערי אינו מובן לכולם.

יש מספר אלמנטים לשאלתך. אכן יש הלכות האוסרות על סוחרים לרמות קונים ע”י הצגה כוזבת של המוצר – אמנם יש כאן שאלה של גניבת דעת, אך מכיוון שמדובר על עסקה יש צורך לבדוק שאין בדבר חשש לאיסור אונאה/הונאה.^[1] ברור משאלתך שקיום ההלכה חשובה לך, ולכן בתור אשת עסקים חשוב שתביני את ההלכות הללו בכלל, בנוסף לתשובה לשאלתך זו.

האם יש כאן איסור אונאה?

מהו “אונאת ממון”

ההלכה אוסרת שני סוגי הונאה – “אונאת ממון” ע”י הפקעת מחירים וכד’ או “אונאת דברים” המוגדרת כאמירה שגורמת לאחר צער. שניהם איסורי דאורייתא הנלמדים מההקשר של מכירות קרקע לתקופה מסויימת שמסתיימת בשנת היובל: “אל תונו איש את אחיו… ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מא-לקיך אני ה’ א-לקיכם”.^[2]  בתנאים מסוימים אונאת ממון מהווה עילה הלכתית לבטל את העסקה או החזרת ההפרש לצד השני.

על בסיס הבנתו שאונאה היא סוג של גזילה, לערוך השולחן יש חילוק ייחודי בין סוגי אונאה: אונאה במקח שהיא מחיר שאינו תואם את המחיר בשוק – בין אם המחיר מבוסס על הצגה כוזבת של המוצר או של ערכה בשוק, ואונאה בגוף הסחורה ע”י הצגה כוזבת של מוצאה, טיבה, וכו’. כשאונאה מהסוג השני, בגוף הסחורה, אינה משפיעה על המחיר (המקח) אין הדבר נחשב לאונאת ממון אבל לפי ערוך השולחן קיים איסור אונאה, כפי שנראה.^[3] בד”כ פוסקים אחרים אוסרים התנהגות כזאת מטעם גניבת דעת ולפעמים לא ברור היכן עובר הגבול מכיוון שאין לפוסקים הגדרה אחידה של איסור אונאה.

מה התנאים לאונאה במקח?

נערך מינימום לאונאה, הוא פער מחירים של לפחות פרוטה.^[4] כאשר הפער שקבעו חכמים הוא פער של שתות – ששית או 1/6 – בין מחיר השוק והמחיר ששולם. ה-1/6 מתחשבת לחומרה מכל הצדדים, ז”א בין אם מדובר ב-1/6 מהמחיר בשוק או 1/6 מהמחיר ששולם – בין אם ה-1/6 פחות או ה-1/6 יותר.^[5] ז”א שאם ערך המוצר 6 ₪ והאדם שילם שקל מעל המחיר (7 ₪) או מתחת (5 ₪) יש איסור אונאה – בראשון המוכר עבר באיסור, בשני הקונה. ולהפך, אם שילם 6 ₪ ומחיר השוק 5 ₪ –  המוכר עבר, ואם מחיר השוק 7 ₪ – הקונה עבר. כל אונאה מעל שתות מהווה עילה לבטל את העסקה, הונאה שעולה בדיוק שתות אינה מבטלת את העסקה אך המחייבת החזרת הסכום, ומתחת לשתות פוסקים שפטור מכיוון שאנשים מוחלים על סכום כזה. הפוסקים חולקים אם אונאה מתחת לשתות מותרת או אסורה. ובעקבות הרא”ש יש פוסקים שמי שהוא ירא שמים ובקיא במחירים לא יונה אפילו בפחות משתות, ומצד שני ימחול לאחרים שהונו אותו בסכום כזה.^[6]

הפוסקים חלוקים אם יש אונאה במקרקעין – בימינו נדל”ן. לפי השולחן ערוך אין אונאה בקרקע – לא במכירה ולא בשכירות, שהרי שכירות הוא מכירה זמנית.^[7] אך רמב”ן טוען שמשמעות הדברים הוא שבמקרקעין אין אונאה שמבטלת את המכירה או דורשת החזר ממוני, אך בכל זאת יש איסור של אונאת דברים גם במכירת קרקע.^[8] ומכל מקום פוסקים שיש אונאה בשכירת כלים, וסמ”ג מסביר שכל מה שאינו מחובר לקרקע אינו קרקע. מכיוון שהשוכרים אינם שוכרים רק את החדר או הדירה, אלא גם שימוש בכלים שבו, כולל המצעים, סביר שגם כאן קיים איסור אונאת ממון.^[9]

אנשים בד”כ שוכרים דירת אירוח על בסיס תמונות, תיאורים והמלצות, שלרוב עוסקים בנקיון. אנשים מוכנים לשלם יותר לדירה עם המלצות חמות, מקום שמתואר כנקי ביותר. ברור לנו שמקום מטונף שווה הרבה פחות, ואם הוצג כנקי סביר להניח שזה אונאת ממון העולה על הבדל מעל ⅙ שמבטלת את החוזה.

אך מה אם הדירה אינה מלוכלכת, אבל גם לא מרגיש נקי? או המארחים מקילים על עצמם בנקיון?

יש כאלה שיגידו שאין כאן איסור אונאת ממון מכיוון שציפה שלא הוחלפה אינה מהווה ⅙ ממחיר העסקה או מכיוון שיש כאן עסקה במקרקעין. אך לפי הרא”ש פער מחירים של פרוטה אסורה משום אונאה. כמו שאנשים מוכנים לשלם יותר לאירוח הכולל כלי בית מסוימים, כמו כלי מיטה, הם מוכנים לשלם יותר לכלים נקיים לחלוטין. בנוסף, כפי שראינו, גם כשאין פער ערכי, כל הצגה כוזבת של מוצר מהווה אונאה במקח לדעת ערוך השולחן. אונאה כזאת חלה גם על ספקי שירות – ולכן אם דירת אירוח מספקת שירותי נקיון המארחים חייבים לספק שירותי נקיון – וזה כולל החלפת ציפה.^[10]

מהו אונאת דברים?

שולחן ערוך מביא דיני אונאת ממון בחושן משפט סימן רכ”ז, ולאחריו בסימן רכ”ח דן בדיני אונאת דברים. הגדרת אונאת דברים מורכב – חז”ל מביאים מספר דוגמאות לאמירות שונות שגורמות צער לאחר.^[11] הלכות אונאת דברים שייכים גם בענייני מסחר אך גם באופן גורף על כל אינטראקציות בין אדם לחברו. אפשר להבין אותם ככל מעשה שאינו עומד בדרישה “נשאת ונתת באמונה” במובן הרחב. השולחן ערוך מקשר הלכות אלו עם איסור גניבת דעת ואיסור לרמות במקח ובממכר.

לפי הגדרת השולחן ערוך: “אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח, אף אם הוא עכו”ם. לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה.”^[12] הלוקח חייב להיות מודע לכל דבר שמפחית את ערך הסחורה, כדי שיוכל להעריך בעצמו את ערך המוצר, אך לפי באר היטב גם אם אין אונאת ממון מכוון שהפגם אינו משפיעה על המחיר או לאו דווקא רלוונטי לצרכי הקונה, כמו בשר נבילה לנכרי, בכל זאת קיים איסור להציג סחורה בצורה מטעה.^[13] וכאן אנחנו עוברים מהמושג “אונאת דברים” למושג “גניבת דעת”. לדוגמא, גם אם אין הבדל במחירים או באיכות של שמן זית מאיטליה ושמן זית מיוון, אסור להציג אחד כאילו שהוא השני.

איסור גניבת דעת

אז השאלה הראשונה היא איך את מציגה את הנכס? אם את טוענת שהדירה עברה נקיון או שהחליפו את כלי המיטה אז כמובן שהכל חייב להיות אמת וזה כולל כיסויי הפוך – הציפות.

אך גם אם אין בתיאור המקום התייחסות לניקיון  כללי או כלי מיטה בפרט, יש מספר סיבות הלכתיות לחייב או כביסת הציפות או גילוי נאות שלא כובסו. הראשון היא שהלכות גניבת דעת אינן מצטמצמות לאמירות כוזבות, מדובר ברושם הכללי שהמוכר מנסה לתת לקונה ללקוח. לכן אין להגיד דבר שמשתמע לשתי פנים או לדלג על חסרונות המוצר.^[14]

לגבי רושם, עצם נקיון שאר הדירה וסידור הסדינים יוצרת רושם שהכל נקי. במקרה שאת גם גובה “דמי נקיון” מהאורחים, הבעיה ההלכתית מחריפה עוד יותר. בנוסף, כפי שעולה מהגמרא והפוסקים, נורמות חברתיות בכלל ובשוק בפרט משפיעות על ציפיות הלקוח ועל הדרישות ההלכתיות מהמוכר. אסור למכור מוצר שאינו עומד בסטנדרטים אם אינו מגלה את הפער לקונים פוטנציאלים.^[15]

אולם ניתן לטעון שהרבה אורחים כבר מודעים לכך שלא כל מקום מקפיד בנקיון, במיוחד בכביסה. לפי השולחן ערוך אסור לשוחט להשרות את הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן, אך האחרונים מעירים שאם הציבור מודע ש”כולם” נוהגים כך, וכך מקובל בשוק, אז הדבר מותר.^[16] אך לפי עניות דעתי, למרות שהרבה אנשים אינם מצפים לנקיון טוטאלי, זה בהחלט לא “כולם”, ולכן אינני רואה זאת כסיבה מספקת להקל.

בנוסף לציפיות הלקוח, המוכר חייב לפעול לפי חוקים ונהלים – של הרשות המקומית ושל כל עסק במתווך בין המוכר ללקוח. לחלק מאתרי האינטרנט שמקשרים בין שוכרים ומשכירים יש כללי התנהגות למארחים. לדוגמא, ל-airbnb יש דרישות ניקיון שכוללות כביסת הסדינים.  ובחלק מהמדינות יש חוקים החלים על “אירוח זעיר.” במדינת ישראל, עפ”י משרד הבריאות, מספקי שירותי אירוח מחויבים לכבס מגבנות וסדינים כנדרש, בדטרגנט ובאקונומיקה. יתכן שיש כאן אלמנט של “דינא דמלכותא דינא” – חובה הלכתית לציית לרשות המקומית (חוץ ממקרים מסוימים). למרות הדיונים הארוכים בנושא, פוסקים רבים קובעים שהחובה לציית ל”דינא דמלכותא” היום חלה במדינת ישראל בפרט ובמדינות דמוקרטיות בכלל, לכל הפחות בכל הנוגע לתקנות חברתיות וכללי מסחר.^[17]

מעבר לחובות מצד החוק האזרחי, הכללים והחוקים של הרשות המקומית משפיעים על העניין הקודם – הנורמות החברתיות, ציפיות הלקוח, והחובה ההלכתית של המוכר או לעמוד בתנאים בסיסיים אלו או לגלות ללקוח בצורה חד משמעית.