האם מותר להקריא נדרי נישואים בטקס חתונה של יהודי עם גויה? הרבנית שורלה רוזן

אפתח בכאב שחשתי עם קבלת שאלתך.

אחד האיומים המרכזיים על סגוליות וקיום העם היהודי הוא נישואי התערובת.

התורה מזהירה מפני נישואים עם נכרים בחומש דברים (פרק ז פסוק ג):  “ולא תתחתן בם בתך לא תיתן לבנו ובתו לא תקח לבנך”. דהיינו, אין הבדל בין אישה הנישאת ללא יהודי או גבר הנישא ללא יהודייה ושניהם אסורים כאחד. ההקשר של האיסור מובא בטרם הכניסה לארץ, שם מוזהרים ישראל שלא יסור לבבם אחר העבודה הזרה של שבעת העממים ואם כן, איסור החיתון בא כדי ליצור חיץ משמעותי וחד משמעי בין ישראל לעמי הארץ. מכאן עולה השאלה האם איסור החיתון מוגבל רק לשבעת העממים? הגמרא (ע”ז לו ע”ב) אכן מניחה בתחילה שאיסור החיתון הוא חלק מרשימה של פעולות שתכליתן הרחקת ההשפעה של העבודה הזרה אותה עבדו שבעת העממים שטמאה את הארץ וחל רק עליהם וחכמים הם אלה שגזרו איסור חתנות על שאר עכו”ם. בהמשך הסוגיה מובאת  דעת רבי שמעון הסובר כי איסור החתנות חל מדאורייתא על כל האומות, משום שהחשש להסרת הלב מדרך ה’ קיים בכל אומות העולם וחכמים הוסיפו וגזרו על יחסים אינטימיים שהם לשם זנות, דהיינו: ללא מטרת נישואים .

התורה מנמקת את האיסור בפסוקים הבאים: “כי עם קדוש אתה לה’ אלוקיך בך בחר ה’ אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה: לא מרובכם מכל העמים חשק ה’ בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים: כי מאהבת ה’ אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא ה’ אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים” (שם פסוקים ו-ט).

הבחירה האלוקית בעם ישראל נבעה מסגוליות שיש לשמר ולנצור. כמובן שלכל מי שאינו יהודי וחפץ לחסות תחת כנפי השכינה יש האפשרות ללמוד את עיקרי האמונה היהודית, התורה והמצוות. גיור כהלכתו הוא כמובן התנאי הראשוני  המאפשר חיבור לעם ישראל וכן כניסה בברית הנישואים למי מבני או בנות ישראל.

רבים מאד הם המקורות שיש להביא בתשובה זו אך משום שהדיון מסועף והוא בעל היבטים שונים, נתמקד במס’ מצומצם בלבד. כשלב ראשון בתשובה לשאלתך יש לבחון האם יש משמעות כלשהי לנישואים עם מי שאינו יהודי. דהיינו: האם הנישואים ‘תופסים’ ובעלי משמעות הלכתית כלשהי? במקרים אחרים בהם הנישואים אסורים בלאו (כמו במקרה של נישואי כהן וגרושה, למשל) הרי שהם אמנם אסורים מן התורה אך יש להם תוקף מחייב והזוג נשוי לכל דבר ועניין. האם כך הם פני הדברים גם באיסורי לאו של חתנות עם גויים?

הסוגיה בקידושין דף סח עמוד ב מביאה כי ” נׇכְרִית מְנָלַן ?אָמַר קְרָא ‘לֹא תִתְחַתֵּן בָּם’ אַשְׁכַּחְנָא דְּלָא תָּפְסִי בַּהּ קִידּוּשֵׁי”  – מהיכן למדים כי קידושים אינם תופסים בנכרית? מן הפסוק ‘,לא תתחתן בם’. רש”י על אתר מבאר: “לא תהא לך בם תורת חיתון”. דהיינו: נישואים עם גוים אינם תופסים מדאורייתא; אין לנו איתם יחסי חיתון.

אם נחזור לסוגיה בעבודה זרה, הרי נמצא כי הרמב”ם פסק כדעת ר’ שמעון. דהיינו: איסור חתנות מדאורייתא חל על כל הגוים וחכמים הם אלה שגזרו על דרך זנות גם כן:

“ישראל שבעל עכו”ם משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לעכו”ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, אחד שבעה עממין ואחד כל אומות באיסור זה…

ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות. אבל הבא על הכותית דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבא להתחתן..” (הל’ איסורי ביאה פרק יב, א-ב)

הטור (אה”ע הלכות אישות סימן טז) אמנם מביא את הרמב”ם אך סובר כדעת חכמים: איסור חתנות חל מדאורייתא רק על ז’ העממים וחכמים הם אלה שגזרו על שאר האומות. והמקיים יחסים אינטימיים דרך זנות, התחייב מלקות בבי”ד

בשו”ע פסק כדעת הרמב”ם (אבן העזר הלכות אישות סימן טז סעיף א).

בשו”ת יביע אומר (חלק ו – חושן משפט סימן ג) מביא גם את הנימוקי יוסף המבאר כי אמנם ביאת עכו”ם בפרהסיא היא בכלל יהרג ובל יעבור אך אפילו בצינעא מחויב אדם ליהרג ולא לעבור וכן כתב הרמב”ן (מלחמות ס”פ בן סורר ומורה) היות וישראל הבא על הנכרית בכלל גילוי עריות הוא, מחויב למסור נפשו (ויש לעיין גם בדברי האג”מ יו”ד חלק א סימן עה).

מכל הנ”ל ראינו כי על אף שנישואים עם גוים אינם תופסים הלכתית הרי שהאיסור חמור מאד וכאן יש לשאול האם השתתפות בחתונה של בן משפחה עם עכו”ם ועל אחת כמה וכמה הקראת ‘נדרי הנישואים’ (על אף שאין להם שום משמעות) תיחשב כמי שמחזק ידי עוברי עבירה.

יש מס’ מקרים בש”ס ובראשונים של המסייע בידי עוברי עבירה.[1] באחד מהן נדון כאן. המשנה בגיטין (דף ס”א עמוד א): “משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עימה…לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה”. רש”י על אתר מפרש (ד”ה לא): “לסייעה. מפני שאסור לסייע בידיים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה”. דהיינו: אסור לאשת החבר לסייע למי שחשודה על השביעית בברירת וטחינת החיטה שלה היות והחיטה חשודה שנשמרה בבית גם לאחר זמן הביעור. משמע מרש”י שסיוע משמעו סיוע בידיים ממש ובשעת מעשה.

לעומת זאת בהמשך המשנה מובא כי “אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמְרַקֶּדֶת עִמָּהּ אֲבָל מִשֶּׁתָּטִיל אֶת הַמַּיִם לֹא תִּגַּע עִמָּהּ ” נראה כי מותר לא רק להשאיל אלא לברור לטחון ולרקד יחד עם אשת עם הארץ. מה ההבדל בין שני המקרים? במקרה הראשון החיטה עצמה כבר חשודה על השביעית וההתעסקות בה אסורה מלכתחילה. לכן מותרת רק השאלת הכלים, שאין בהם עבירה מצד עצמם אך אסורה ההתעסקות בחיטה והכנת הקמח שהיא עצם העבירה. במקרה השני חשודים עמי הארץ שאינם מקפידים על טומאה וטהרה אך אין בעיה עם החיטה והקמח. הבעיה מתחילה בהיווצרות העיסה שמוכשרת לקבל טומאה ע”י משקים (המים) ואז נטמאת עקב המגע בכלים טמאים של עמי הארץ. רש”י מבאר כי “אסור לגרום טומאה לחלה” ולכן מחויבת אשת החבר לפרוש מהכנת הבצק משום שהיא תסייע לחלה להיטמא ע”י הכנתה בכלים טמאים.

בסוף המשנה מסכמים: “וְכוּלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם” דהיינו: הסיבה להתיר סיוע שלא בשעת העבירה עצמה הוא מפני השלום.

יש לשאול האם הקראת נדרי הנישואים נחשבת לשעת העבירה עצמה.

השו”ע ביו”ד סימן קנב סעיף א’ פוסק כי אפילו להשתתף בחתונה של זוג גוים יש איסור: “עובד כוכבים העושה משתה לחופת בנו או בתו, אסור לישראל לאכול שם אפילו אוכל משלו ושמש שלו עומד עליו ומשמש”[2]

דהיינו, אפילו סופק אוכל כשר והמלצרים יוחדו רק עבור האורחים היהודים יש איסור בדבר. וכל כך למה? אחד מהטעמים לאיסור מובא בדברי הט”ז (ס”ק א): התורה מצוה עלינו ריחוק מבני הגוים כדי שלא נגיע לידי חתנות עימם. לכן חז”ל גזרו דווקא על האכילה המקרבת בין הלבבות: “עיקר המצוה של איסור אכילה גופה הוא משום שלא יהיה לנו עמהם אהבה…ואפילו בצווי דרבנן כגון שלא לאכול בישולי עובדי כוכבים שהענין הוא שלא יהיה לנו קירוב עמהם משום בנותיהם פשיטא שאין שום היתר משום איבה כל זה פשוט בעיני”. על מנת להרחיק כמה שיותר את אפשרות הקרבה שתוביל לחיתון, נאסרה האכילה המשותפת. עם זה, ניתן לדייק מדברי הט”ז כי יש מקום לומר שאפשר להשתתף בטקס החתונה של גוים ללא האכילה עמהם (אף אם יש אוכל כשר) משום שזה יוצר קרבה ואהבה העלולים לגרור חתנות בינינו לבינם.[3] אמנם הרב עובדיה מביא את נקודות הכסף המקשה על סברת הט”ז ומוכיח מהסוגיה בע”ז (דף ח עמוד א) שהאיסור להשתתף ולאכול בחתונת בן העכו”ם הוא משום שהעכו”ם מודים לעבודה זרה שלהם בימי השמחה ומקריבים קרבנות לע”ז כל ימי השמחה (רש”י שם) ולא בגלל קרבה העלולה להביא לאיסור חתנות. אמנם במקרה שאין חשש לע”ז, יש מקום להתיר להשתתף בחתונה משום חשש לאיבה מצד הגוים כלפי היהודים אך במקרה שאין חשש לאיבה, מביא הר’ עובדיה את הגאון רבי אברהם אלקלעי בשו”ת חסד לאברהם (חיו”ד סי’ כו, דף קכז ע”א), החושש לסברת הט”ז וכן את שו”ת מעשה אברהם (דף עח ע”ד) בו הוא פוסק לאור החסד לאברהם שאין להשתתף בשל איסור האכילה המביאה לידי קרבה וחתנות. (שו”ת יביע אומר חלק י – יורה דעה סימן יג)

המשנה הלכות מבאר שהקושיה של נקודות הכסף על הט”ז לא הייתה על עצם הדין אלא על ההוכחה מהסוגיה, ולמעשה פוסק כסברת הט”ז, שהאיסור להשתתף בחתונת העכו”ם הוא בשל חשש קורבה המביאה לידי חתנות (משנה הלכות חלק ז סימן קיח)

מתוך דברים אלו מובן שעל אחת כמה וכמה חמורה ההשתתפות בטקס נישואים בין גוים ליהודים. אם איסור התורה והגזרות שגזרו חז”ל בעקבותיו היו כדי למנוע נישואים הרי שעצם טקס הנישואים עצמו הוא הוא מעשה העבירה. היות והתורה קבעה איסור חתנות, עצם הקראת נדרי הנישואים הוא שותפות אקטיבית במעשה העבירה עצמו. שני המרכיבים שמופיעים ברש”י – סיוע בידיים (הקראת הנדרים) ושעת המעשה (טקס החתונה) הם האוסרים. אמנם במשנה (גיטין סא ע”א) מובא שמותר לסייע משום דרכי שלום אך לא כאשר מדובר במעשה העבירה עצמו ושיש סיוע בידיים ממש.