הכשרת כיורי קריסטדור (סילי קוורץ או סילי גרניט) הרבנית חניטל אופן

קריסטדור הוא כינוי לתערובת חומרים מעובדת שממנה מייצרים כיום כיורים חדישים. הרכב הכיורים הוא:

כ70-80 אחוז חומר גבישי גרוס (קוורץ או גרניט), 20-30 אחוז פולימרים ודבקים, בתוספת פיגמנטים לקבלת צבעים שונים. אפיית התערובת בתנור תעשייתי גורמת להתכתו, ולהתגבשותו לאחר מכן בצורה הרצויה. היתרון של כיורים אלו הוא שאינם סופגים לכלוך והם קלים לניקוי, וניתנים לעיצוב בצורות שונות ובצבעים שונים.

התשובה לשאלה זו מורכבת משתי סוגיות שונות. א. האם לפי תכונת החומר הוא ניתן להכשרה. ב. האם אופן השימוש בכיורים (שטיפת כלים, עירוי נוזלים) יכול להטריף אותם.

דיון א’ – מעמד הכיור

לגבי הכשרת כלי השלל ממלחמת מדין נאמר בתורה[1]: “כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם”. במדרש ההלכה “ספרי”[2] למדו חז”ל ש”לא יבוא באש” הכוונה לדברים שמבשלים בהם באמצעות מים (ולא בצלייה) ולכן הכשרתם גם היא ע”י העברתם במים. מכאן קבעו חז”ל את הכלל היסודי: “כבולעו כך פולטו” – אופן ההכשרה זהה לאופן הבליעה של הכלי. מאידך, לגבי כלי חרס שבושל בו בשר קודשים נאמר בתורה (ויקרא ו כא) שדינו ניתוץ- כי אין אפשרות להכשירו. כלומר, הוא בולע, אך לעולם לא פולט את כל בליעתו, וכלשון חז”ל: “התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם”[3].

כלי אבן (ללא חריצים) מושווים בהכשרתם לכלי מתכות ולכן הם ניתנים להכשרה[4]. וכן נפסק בטושו”ע[5].  אולם התוספתא[6] קובעת כי אבן רכה דינה כחרס ולא ניתן להכשיר את הכלים המיוצרים ממנה. מכאן מסיק היד יהודה[7] כי אבן שנטחנה והתגבשה מחדש דינה ככלי חרס.

נשאלת השאלה מהו מעמד הכיורים החדשים אשר עשויים מתרכובת החומרים הנ”ל.

מבחינה מציאותית, על הקשת שבין כלי חרס (גיבול עפר חרסית וצריפתו בתנור) לכלי אבן (יסוד טבעי) ניתן להבחין בין מדרגות ביניים שונות:

בטון וחומרים צמנטיים – לכאורה זהים לחרס, משום שהם עשויים מעפר (מסוים ומעובד) שמתגבל ומתגבש ע”י מים והופך לגוש חלקיקי עפר דבוקים זה לזה – כחרס.

זכוכית – עפר (חול, גיר ונתרן) שהתגבש לחומר חדש, אחוד לגמרי וחלק. לגביה דנו הפוסקים, כמבואר בהמשך.

חרסינה – חרס מזוגג, שלגביו דנו הפוסקים האם הולכים אחר גוף הכלי או אחר מעטפתו החיצונית החלקה.

כלי זכוכית  – לגבי כלי זכוכית מצינו מחלוקת הפוסקים. ישנן שלוש שיטות מרכזיות:

הר”ן[8] נסמך על דברי אבות דרבי נתן לעניין בליעת איסורי אכילה ומבאר שאי-הבליעה של הזכוכית נובע מהיותה חלקה. וכן פוסקים הראבי”ה[9], הסמ”ג[10], הרא”ש[11], הרשב”א[12], איסור והיתר הארוך[13], מהר”ח אור זרוע[14] בשם מהר”ם מרוטנבורג וחיי אדם[15].

לעומת זאת הגהות מיימוניות[16] והמרדכי[17] מביאים בשם ר’ יחיאל כי לזכוכית אין כלל תקנה שכן היא עשויה ככלי חרס אשר אין להם הכשר.

הרמב”ם[18] אשר משווה את דינם לכלי מתכות. כלומר, מצד אחד הם כן בולעים, אך, מן הצד השני, ניתן להכשירם על ידי הגעלה. וכן כתבו האו”ז[19], שיבולי הלקט[20] והרא”ה[21].

השו”ע[22] פסק כרמב”ם שניתן להכשירם ואילו הרמ”א פסק כדעה המחמירה, שמכיוון שהזכוכית מיוצרת מחול ועפר מגובש, על אף שהתוצר אחוד וחלק, חלים עליו דיני המקור – כלי חרס.

את פסיקת הרמ”א ניתן לסייג בשני אופנים:

פסיקה זו נכתבה בהקשר של הכשרת כלים לפסח ומשום שבתחום זה מחמירים יותר (כי איסור חמץ בפסח יש ביסודו חיוב כרת)[23], ובשאר איסורים ניתן להכשיר ע”י הגעלה.

חומרת הרמ”א נאמרה דווקא ביחס לפסח, משום שאין בזה הפסד מרובה, משום שניתן להניח את הכלי בצד ולהמשיך להשתמש בו לאחר הפסח, אולם בכל מצב של בדיעבד אשר כולל הפסד מרובה ניתן לסמוך על שיטת המחבר. הרמ”א עצמו פסק כך במפורש בדרכי משה.

נחלקו המגן אברהם והט”ז מהו עיקר הדין על פי הרמ”א. המג”א[24] סובר שההיתר בדיעבד נסמך על כך שבעצם דינם של כלי זכוכית ככלי מתכות (כדעת הרמב”ם) ולכן אף בדיעבד הרמ”א מצריך הגעלה. ואילו הט”ז[25] הבין שבדיעבד דעת הרמ”א היא שהכלים אינם בולעים ואינם צריכים הגעלה כלל ודי להם בשטיפה (כשיטת המחבר וראשוני ספרד). המשנה ברורה[26] הכריע כשיטת המג”א- שאף בדיעבד יש צורך לכל הפחות בהגעלה.

כלי חרסינה – הב”י טוען בשם הרשב”א[27] כי גם למי שאוסר הכשרת כלי חרס, הרי כלי חרס חלקים (“שועים”), דינם ככלי מתכות וניתרים בהגעלה. לגבי חומרים חלקים ישנו דיון בתלמוד הבבלי בשני הקשרים במסכת פסחים. ההקשר הראשון[28] מציג מקרה שבו אין בליעה בחומר חלק – “שיע”. מדובר בבישול לב עם הדם האגור בו, כאשר הלב נחשב כ”שיע”, ולכן איננו בולע. ההקשר השני[29] דן ב”מאני דקוניא” – כלי חרס מצופים בזיגוג. שם מחלקים בין שימוש בחם כלומר בבישול שאוסר את הכלי, לעומת בצונן (יין נסך) אשר איננו אוסר את הכלי.

קריסטדור – בנידון שלנו מדובר במעמד ביניים. אם נלך אחר רוב החומר שלו, הרי מדובר במחצב טבעי של גרניט או קוורץ (מינרל טבעי שלכאורה דינו כאבן, ולא כזכוכית מעובדת), ולכאורה דינו כדינם – להתירו בהגעלה. (ואין במקרה זה מקום לחומרת היד יהודה,כי לא מדובר באבן רכה, אלא החומרים הקשים ביותר שנגרסו באמצעים מודרניים משוכללים).

גם אם נלך אחרי שטח הפנים של הכלי, הרי שהוא איננו ככלי חרס, הוא חלק, נראה ומרגיש כזכוכיתלכל דבר.

מאידך, מכיוון שחומרי הגלם שלו גרוסים ומגובשים מחדש בצורה תעשייתית, ניתן לראותו כחרס.

נשאלת השאלה, מה בעצם מבדיל זכוכית מחרס, שהרי שתיהן תרכובות של מספר חומרים? האם מדובר בתוצאה, חומר חלק ואחיד לעומת חומר מחוספס ונקבובי. או שההבדל נעוץ בכך שהזכוכית היא חומר חדש לחלוטין, ולא תערובת חומרים.

בפועל, נראה שיש לצרף ספק זה לספקות נוספים, למשל, לשיטת בעל העיטור[30] המתיר הגעלה בכלי חרס שאינם בני יומם, שכן אז כל איסורם מדרבנן, וגם ההטעם הבלוע בהם הוא במעמד של “נותן טעם לפגם”. הוא דורש הגעלה ג’ פעמים על פי הירושלמי[31] שמתיר איסור דרבנן הבלוע בכלי חרס בהגעלה שלוש פעמים.[32].

דיון ב’ – האם הכיור נאסר מהשימוש בו?

השו”ע ביורה דעה[33] דן בשטיפת כלי חלב בתוך “יורה” (כיור גדול) בשרי (במים רותחים). השו”ע מדמה זאת למקרה המובא בגמרא של “דגים (חמים) שעלו בקערה (בשרית) – שמותר לאוכלם עם חלב”[34], משום שהטעם הבלוע בקערה הוא בדרגת נ”ט (=נותן טעם, לקערה אין טעם עצמי והיא קיבלה את הטעם ממאכל קודם שהונח בה), והטעם העובר ממנה אל הדג הוא בדרגת פחותה של נ”ט בר נ”ט. וכך גם הכלי החלבי אינו מטריף את הכיור הבשרי. אולם, הוא מגביל זאת למציאות שבה אין שומן שדבוק בכלים, שכן, במצב שכזה, המים מקבלים טעם ישיר ואם אין במים פי שישים כנגד השומן בכוחם להטריף את הכיור. ישנה שיטה[35] שגם כאשר הכלים נקיים, במידה והם בני יומם, הטעם הבלוע בכלים הוא טעם “לשבח”, לכן כל הכלים שבגיגית בולעים את הטעם הנגדי ונאסרים. ישנם אחרונים (הפרי חדש)[36] שכתבו שמן הסתם הכלים נאסרו, שאם לא היה שומן דבוק בכלי, לא היה מדיחו.

בישול ועירוי

המציאות המתוארת בשו”ע היא השריה של הכלים יחד בתוך “יורה” שיש בה מים רותחים, במקרה שלנו היורה היא הכיור. אולם הרמ”א מתייחס למצב של עירוי מים חמים על כלי שבתוך כיור. הוא טוען כי כאשר מערים מים רותחים נקיים על כלי בשר וחלב יחד, מכיוון שהעירוי איננו מבשל ממש אלא רק מעט (כדי קליפה), אין מעבר של טעם מהאחד לשני והכלים אינם נאסרים.

הרמ”א אכן פוסק שכלים שהיו בכיור ועירו עליהם מים רותחים סתמיים – אין הכלים שבכיור נאסרים. הש”ך[37] מעיר על הרמ”א כי אומנם עירויאוסר רק “בכדי קליפה” אבל הוא תקף גם במקרה של עירוי על כלים בתוך כיור, שהרי גם אם הוא מפליט ומבליע “פחות” טעם, סוף סוף הרי שטעם עובר מכלי אל כלי. לכן, לדעת הש”ך, גם במקרה זה הכלים שבכיור אסורים. בעקבות דברי הש”ך, טוען הפמ”ג[38] כי הרמ”א הקל רק במקרה של הפסד מרובה.

ערוך השולחן[39] מסביר באופן אחר את דברי הרמ”א. הרי הרמ”א סובר שנ”ט בר נ”ט (כלי שנתן טעם במים שנתנו טעם במאכל סתמי שבושל בהם) מותר בדיעבד ולכן עירוי שמבשל כדי קליפה אוסר את קליפת הכלים ומכיוון שאין מה לעשות (שהרי אי אפשר לקלף את הכלי) דנים מצב זה כדיעבד ומותר להשתמש בכלים.

באותו אופן ניתן לטעון שכיור, שבדרך כלל בולע רק בעירוי, אף אם אי אפשר יהיה להכשירו יוגדר כמצב של דיעבד ומותר יהיה להשתמש בו כך.