הנחיות הלכתיות לשביעי של פסח שחל השנה ביום שישי - מתן - מכון תורני לנשים

הנחיות הלכתיות לשביעי של פסח שחל השנה ביום שישי הרבנית חניטל אופן

ניסן תשפ"ב

שאלה
  1. שביעי של פסח יחול ביום שישי. רציתי להבין מהו ההיתר להכין מיום טוב לשבת ע”י עירוב תבשילין, ומה הם פרטי ההלכות אשר שייכים למצווה זו?
  2. האם ישנם היתרים מיוחדים בייחס להכנות לשבת שאחרי שביעי של פסח, אשר איננה חלק מן החג?

תשובה

הקדמה

בערב שביעי של פסח יש לעשות עירוב תבשילין על מנת שיהיה ניתן להכין את צרכי השבת אף ביו”ט אחרון של פסח למרות שיש בזה הכנת אוכל שאיננה לצורך עונג יו”ט.

ביום טוב אסור לעשות מלאכה כמו ביום השבת. אולם התורה התירה מלאכת “אוכל נפש”[1]. כפי שנאמר: “אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם”. הגמרא קובעת כי אין לבשל אף מיום אחד של יו”ט לחברו[2], וכמובן שלא מיו”ט לחול. נשאלת השאלה האם יהיה מותר לבשל מיו”ט לשבת? בתלמוד הבבלי מסכת פסחים[3] אומר רב חסדא כי מלכתחילה מותר לבשל מיו”ט לשבת. אולם עדיין חז”ל דרשו לעשות “עירוב תבשילין” בכדי להתיר את הבישול מיו”ט לשבת,

שם מופיעה מחלוקת רב חסדא ורבה, מהו דינו של מי שמבשל מיו”ט לחול. רב חסדא – לוקה, רבה – אינו לוקה. הגמרא מעמידה את מחלוקתם האם ישנו היתר לבשל ביו”ט כמות גדולה ולהתיר זאת ע”י “הואיל”, כלומר שמא יבואו אורחים.

התלמוד בבלי במסכת ביצה[4] מביא מחלוקת בדבר השאלה מהי מטרת העירוב, האם לחזק את מעמד השבת או שמא לחזק את מעמדו של יו”ט.

אמר שמואל: דאמר קרא (שאמר המקרא), זכור את יום השבת לקדשו – זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מאי טעמא? (מה הטעם?) – אמר רבא: כדי שיברור מנה יפה לשבת, ומנה יפה ליום טוב. רב אשי אמר: כדי שיאמרו: אין אופין מיום טוב לשבת, קל וחומר מיום טוב [ליום טוב]

שתי השיטות הללו הינן שתי שיטות עקביות ועקרוניות בכל היחש ההלכתי שלנו למצוות עירוב וההשלכות הנובעות מכך:

לפי שיטת רב אשי המטרה הינה היכר בכדי שלא יבואו לזלזל בקדושת יו”ט. כך עירוב התבשילין אכן מוכן ומונח מערב יו”ט מסמל את ההכנות לכבוד השבת אשר החלו כבר מערב יו”ט, ויש בזה היכר כי הבישול ביו”ט נעשה באופן מיוחד גם לכבוד השבת. ולשיטת רבא המטרה הינה כבוד השבת-[5] שישאיר מנה מכובדת לשבת ולא יסיים את האוכל ביו”ט.

לגבי משמעות המונח “עירוב תבשילין” נחלקו הרמב”ם והראב”ד. הרמב”ם[6] בהלכות יום טוב כותב כי זהו שם מושאל מ”עירוב חצרות” אשר בה להזכיר שאין לצאת מרשות לרשות ונעשה כל ידי אוכל כך גם העירוב הנעשה בערב יום טוב נעשה על ידי אוכלין. אולם, הראב”ד  חולק על הרמב”ם וטוען כי מטרת העירוב איננה היכר, ושמו נובע מהמילה לערבב. מטרת העירוב היא שהכנת צרכי היו”ט תהא מעורבבת עם הכנת צורכי השבת.

 

ביסוד טעמו של עירוב תבשילין ישנם שני טעמים שונים:

  • משום חשש של זלזול ביו”ט. ומחשש שמא יבואו לבשל גם מיו”ט ליום חול
  • משום שכל ההיתר לבשל ביו”ט מעבר לצורכי היום הינו משום “הואיל”. כלומר: ייתכן (“הואיל”) ויבואו אורחים וייתן להם את האוכל שהכין[7].

 

 

יוצא איפה כי לשני הטעמים הללו ישנה “נפקא מינא”, כלומר תוצאה הלכתית שונה. לפי הטעם הראשון ניתן לבשל אף לקראת צאת החג כאשר המאכל יהיה מוכן רק בתוך השבת (חמין כדוגמא) כיוון שהמטרה היא כבוד השבת. ולפי הטעם השני מותר להכין מאכלים נוספים לכבוד השבת רק כאשר יהיה ניתן להינות מהם עוד בתוך יו”ט. כאשר רוצים להכין תבשיל אשר מיועד רק לכבוד השבת הרי יש על מי לסמוך וניתן לנהוג כך למעשה.

הלכה למעשה

זמן הנחת העירוב

המשנה במסכת שבת[8] קובעת כי מניחים עירוב תחומין ועירוב חצרות לפני כניסת השבת (לפני השקיעה). בסוף המשנה נאמר כי ניתן לערב בבין השמשות. התלמוד הירושלמי[9] מדייק כי מדובר בעירובי חצרות ולא בעירוב תחומין שהוא מן התורה.

וכך רש”י[10] מחלק בין עירובי תחומין אשר ניתן להניח רק עד חשיכה ובין עירובי חצרות אשר ניתן להניח גם בבין השמשות. כך כותבים גם התוס’[11], הרא”ש[12] והרמב”ם[13]. הסברה היא כי לעירובי תחומין יש סמך מן התורה, ואילו עירובי חצירות הם מדרבנן להיכר בעלמה.

המרדכי[14] מסיק כי כדין עירוב חצרות כן דין עירוב תבשילין, שהוא דין דרבנן, וניתן לערב אף בבין השמשות.

אכן הרמ”א[15] מביא כן להלכה שניתן לערב אף בבין השמשות. המשנה ברורה[16] מסייג וכותב כי במידה והציבור התפללו “ברכו” כבר אי אפשר להניח עירוב תבשילין.

 

במה יוצאים ידי חובת “עירוב תבשילין”?

במשנה בביצה חלוקים בית שמאי ובית הלל במה עושים עירוב תבשילין. לבית שמאי יש צורך בשני תבשילין ולבית הלל בתבשיל אחד. המשנה מעירה כי בית שמאי מסכימים כי תבשיל של דג וביצה שעליו נחשב כשני תבשילין. רש”י[17] והרמב”ם[18] פוסקים כי די בתבשיל אחד (כבית הלל). אמנם  ר’ אליעזר בגמרא[19] סומך את עירוב התבשילין להוראת התורה באיסוף המן: “את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו”, ומכאן הוא למד כי לכל פעולה בהכנת האוכלין יש לעשות עירוב אשר תואם את אותה פעולה: ” אין אופין אלא על האפוי, ואין מבשלין אלא על המבושל”.

אכן רב אחאי גאון[20] ור”ת[21] דורשים בהכנת העירוב שיהא בו הן תבשיל והן מאפה. אמנם בה”ג[22]  ור’ יצחק בתוס’ חולקים ופוסקים כפשט דברי ב”ה והתוספתא שיש צורך רק בתבשיל אחד ודברי ר’ אליעזר הינם רק אסמכתא לדין של עירוב תבשילין[23]. אולם ר”י מסיים במילים “לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וצריך שני תבשילין פת ותבשיל וכן עמא דבר”.

וכן פסקו הטור והשו”ע כי מלכתחילה צריך לעשות עירוב ומאפה ובתבשיל (פת וביצה) ובדיעבד יוצאים בתבשיל אחד.

כמות

בתלמוד הבבלי[24] מובא כי הכמות המינימלית בכדי לצאת ידי חובת “עירוב” הינה כזית. הן להכנה מועטת והן לסועדים רבים (לשון הגמרא – “למאה”, ולשון הטור – “לאלף”). הגמרא מעלה אפשרות שאפילו אם גרד את שאריות העדשים שנדבקו לסיר או את השומן מהסכין ויש בזה שיעור של כזית- הרי ניתן לסמוך על כך לשם עירוב תבשילין[25]. רש”י[26] מדגיש כי מדובר בשאריות מערב יו”ט, שכן את העירוב יש להניח מבעוד יום. המרדכי[27] מביא את שיטת ר”י כי ניתן אף להתנות בערב יו”ט על שאריות התבשיל שישאר מארוחת החג כ”עירוב תבשילין”. וכן מובא בדרכי משה[28].

לכתחילה יש להקפיד, כפי שכתבו חלק מן הפוסקים בשם הירושלמי, על שיעור כביצה לפת וכזית לתבשיל.

על אילו מאכלים מערבים

כאמור לכתחילה מערבים בפת ותבשיל. התבשיל צריך להיות תבשיל שראוי לאכול עם הפת כגון דגים, בשר או ביצים.[29] בגלל החשש שהאוכל יתקלקל עד השבת נהגו ישראל לערב בפת וביצה קשה שאינה מתקלקלת.[30] בימינו שאין חשש שהאוכל יתקלקל עד השבת אין עניין להקפיד על ביצה קשה דווקא מלבד מנהג אבותינו ואמותינו.

האם ניתן להדליק נר שבת על סמך העירוב

המחבר[31] מביא שתי שיטות לגבי השאלה האם ניתן להדליק נר לכבוד שבת ללא עירוב. ב”סתם” הוא מביא את שיטת המתירין: רמב”ם[32] והרי”ף[33], וב”יש אומרים” את דעת האוסרין הלוא הם הרא”ש[34] והר”ן[35] והתוס’[36] בעקבות התלמוד הירושלמי.

המשנה ברורה[37] והט”ז[38] חוששים לשיטה כי ללא עירוב לא ניתן להדליק נר שבת, ומורים להדליק רק נר אחד כפי הנוסח שנאמר בשעת הנחת העירוב (ולהדליק שרגא). לעומת זאת ערוך השולחן טוען כי עצם הדלקת הנר ביו”ט מותרת משום שתמיד יש צורך בהגברת האור (ואף לפני השקיעה), ולכן ניתן להדליק נרות שבת גם כאשר לא הניחו עירוב.

מי ששכח להניח עירוב

מי שהתכוון להניח עירוב תבשילים ושכח יכול לסמוך על העירוב שעשה גדול העיר לצורך כל בני העיר (בד”כ רב הקהילה או רב העיר) ולבשל כאילו הוא עצמו הניח עירוב.[39] אסור לבשל הרבה קדירות ביו”ט באופן של הערמה, שאומר שהן לצורך יו”ט ובעצם הן לצורך שבת.

אמנם הגמרא מביאה בהמשך סיפורים על אנשים אשר אינם יכולים לסמוך על העירוב משום שהתעצלו וזלזלו במצוות העירוב. והשו”ע[40] מסכם ומגדיר כי העירוב של גדול העיר תופס רק עבור מי ששכח או נאנס, וכן עבור עמי הארצות אשר אינם יודעים כיצד מניחים עירוב.

נשאלת השאלה מתי אדם עובר להיות “פושע” לגבי מצות עירוב. המשנה ברורה[41] והמגן אברהם[42] מגדירים פשיעה למי שכבר שכח פעם אחת. בפעם השניה הרי כבר היה צריך להיות מודע ו”חרד” למצווה, וממילא במידה ושוב שכח הרי הוא נקרא פושע. הגדרה זו נובעת מהסיפור אשר מופיע שם בגמרא. אמנם העירוב של גדול הדור מיועד גם לאנשים פשוטים אשר אף פעם אינם מניחים עירוב, לכן המשנה ברורה[43]  מגדיר פשיעה למי שבד”כ היה מניח ואז לא הניח כמה פעמים.

אולם ערוך השולחן[44] מדייק כי בדברי הטור והשו”ע עצמם אין את ההגדרה של פעם שניה, וייתכן כי בדורות שלנו שכל האנשים טרודים עד מאד, אין הגדרה כזו של שכחה, וכל שכחה שהיא נחשבת כאונס[45].

למי ששכח להניח עירוב תבשילים מציע ר’ ירוחם[46] כי ניתן להכין סוגים שונים של תבשילים ורק לטעום מכל אחד ואחד וכך עוקפים את האיסור של ההערמה וכן נפסק להלכה בשו”ע[47]. בנוסף לכך הגמרא מביאה ברייתא בא יש הצעה שאחרים יאפו לו. אמנם אין אפשרות שהם יאפו בקמח שלו ולכן צריך להקנות להם את הקמח (או את שאר החומרים) וכן נפסק להלכה.[48]

אם נאכל או נאבד העירוב

במשנה שם נאמר כי במקרה שנאכל או נאבד העירוב לא ניתן לבשל ולסמוך עליו, אא”כ נשאר בו שיעור של כזית. אמנם הגמרא[49] מכריעה כי מה שנעשה עד שנאבד או נאכל העירוב הרי מותר לאוכלו בשבת.

נוסח העירוב

בפסיקתא זוטרתא (מדרש לקח טוב)[50] מופיע נוסח הברכה ונוסח האמירה אשר מצורפת לעירוב התבשילין. נוסח הברכה הינו “על מצות עירוב”[51], ונוסח האמירה הינו:

בדין יהא שרא לנא לאפוי ולבשולי ולאטמנא מיומא טבא ולשבתא לנא ולכל קהלנא,

וכן הוא נוסח הרמב”ם[52]:

בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת

השו”ע[53] מוסיף פרטי הלכות בנוסח העירוב:

בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מי”ט לשבת, לנא ולפלוני ולפלוני או לכל בני העיר הזאת.

הרמ”א מעיר בשם המהרי”ל כי מי שאיננו מבין את לשון הקודש יכול לאומרו בלשון לעז.

המנהג היום הוא לאומרו בלשון לעז (ארמית) ואז לתרגמו ללשון הקודש.

ותרגומו:

בערוב זה יהא מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולעשות כל צרכינו מיו”ט לשבת לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזו

מהרמ”א[54] יוצא שהאמירת הנוסח מעכבת, אולם המשנ”ב[55] חולק וסובר כי למי ששכח לומר הרי ניתן לסמוך על העירוב בעצמו גם ללא האמירה.

הט”ז[56] מוכיח מהנוסח של המחבר כי מי שאיננו אומר “להדליק שרגא”, איננו יכול להדליק את הנר, אולם המשנ”ב[57] סובר שהדלקת נר היא חלק מהפעולות אשר ניתרות ע”י העירוב גם ללא אמירה מפורשת.

הכנת קטניות ביו”ט עבור השבת

בשנה שכזו כאשר שביעי של פסח יוצא ביום שישי, הרי שבת הבאה לאחריו כבר איננה שייכת לפסח.

מותר לכתחילה לקבל מגוי חמץ בשבת זו. וכן מותר לאכול חמץ שנמכר לגוי אע”פ שהחמץ עוד לא נמכר חזרה ליהודי, ואם הגוי ידרוש ישלם לו היהודי את מחיר החמץ[58]. בנוסף לכך אין בחמץ זה משום מוקצה[59] שהרי ההבדלות ממנו היתה בעקבות האיסור ומעבר היום והיה בדעתנו לאוכלו בהיתר למחרת.

אין נוהגים כך הלכה למעשה שהרי כל הכלים בבית עדיין הינם כלי פסח, ויש צורך בשמירה והזהרות בהכשר הכלים לשנה הבאה.

קטניות לאשכנזים

יוצא מההלכה הנ”ל כי ניתן לקנות לפני יו”ט אחרון קטניות מוכנות כגון גרעינים, חטיפיי קטניות וכו’ ע”מ לאכלם בשבת שלאחר הפסח.

נשאלת השאלה האם ניתן לבשל ביו”ט מאכלי קטניות לצורך אותה השבת?

בשאלה זו יש שלושה סעיפים:

  • האם הקטניות הינן מוקצה ביום השבת?
  • ביו”ט אין אפשרות לאכול את הקטניות, וממילא נשאלת השאלה האם ניתן לסמוך על העירוב כאשר אין שום אפשרות להינות מהבישולים באותו היום
  • כשרות הסירים אשר בושלו בהם קטניות לפסח בשנה”ל

עד לפני כמאה שנים קהילות ישראל גרו והתנהלו לפי מושג אשר נקרא “מנהג המקום”. וכך מנהג אשכנז אשר אסר אכילת קטניות בפסח היה קשור גם למיקום הגיאוגרפי שבו אנשים התגוררו. זכינו היום לגור בארץ ישראל ולהיות חלק מקיבוץ גלויות מקצוות תבל. לכל יהודי אשר נוהג מנהגי אשכנז  יש גם שכן אשר נוהג לאכול קטניות בפסח. יוצא איפה כי עובדה זו נותנת מענה לשני הסעיפים הראשונים. ישנו מצב שלאדם יהיו אורחים אשר אוכלים קטניות בפסח עצמו והוא יכבד אותם במאכלי קטניות (למרות שלמעשה אין נוהגים כן), וכן במשפחות שבהן יש חולי צליאק מתירים גם בפסח עצמו לבשל עבורם מאכלי קטניות. לכן, אין בקטניות משום מוקצה גם ביו”ט וניתן לבשלם לצרך השבת על בסיס עירוב התבשילין.

מורי ורבי הרב אריאל הולנד האיר את עיני להלכה מהמשנה במסכת עירובין[60] כי ניתן לערב עבור נזיר ביין על אף שאסור ביין ולשיטת ר’ יהודה מותר אף לערב עבור כהן בבית הקברות, למרות שאין הוא יכול בעצמו להביא את עירובו (אלא ע”י שליח). יוצא מכאן כי ניתן לערב בקטניות לצורך השבת אע”פ שאשכנזי לא יכול לאכול את העירוב בשעה שמניח אותו.

מעמד הכלים

לפי הרמ”א[61] תבשיל שנפלו בו קטניות מותר רק בדיעבד בפסח.

הגרש”ז אויערבך זצ”ל התיר את הכלים שבושלו בהם אפילו ספק קטניות רק אחרי מעת לעת (24 שעות). וכל זה בדיעבד משום הפסד מרובה. וכן מבוא בשו”ת מהר”ם שיק[62] כי לכתחילה כאשר מבשלים קטניות בפסח לחולים יש לעשות זאת בסירים נפרדים. וכן הורה למעשה הרב מן ההר זצ”ל לחולי צליאק. כף החיים[63] התיר אף לכתחילה לבשל קטניות בסירים ולאחר מכן לחכות מעת לעת.

ידוע היתרו של החכם צבי[64] לאחר 12 חודש אין בכלי נותן טעם כלל. אין ספק כי כלי הפסח יחכו כ 12 חודש עד לשנה הבאה. וניתן לבשל קטניות לשבת האחרונה אף בכלי פסח. שנים עשר החודשים אינם זמן מדוייק של מספר הימים ולכן על אף שעד לליל הסדר של שנה הבאה יעברו קצת פחות ימים מזמן זה, בודאי שניתן יהיה לבשל בסירים אלו מחדש.

הערות שוליים

[1] שמות יב טז

אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם

[2] תלמוד בבלי ביצה יז ע”א

[3] דף מו ע”ב

[4] דף טו ע”ב

[5] המרדכי ביצה פרק ב (רמז תרעא)  מביא בשם הר”ש מבונביר”ג כי לסברת רבא יוצא כי במידה ושכח ולא פשע הרי ניתן להניח עירוב תבשילין אף ביו”ט עצמו, אולם הב”י טוען כי לא נפסק כן להלכה.

[6] ו ב

[7] שם בפסחים ובביצה כא ע”א

[8] ב ז

[9] שבת פרק ב הלכה ז

[10] ד”ה “בעירובי תחומין”

[11] ד”ה “לא קשיא”

[12] פרק ב כב

[13] הלכות עירובין א כא

[14] מרדכי רמז רצ

[15] סעיף א

[16] סק””ד

[17] דף יז ע”ב ד”ה “כתנא דידן”

[18] ו ג

[19] דף טו ע”ב

[20] רב אחאי גאון

[21] דף יז ע”ב ד”ה “אמר רבא הלכתא”

[22] ספר הלכות גדולות סימן טז – הלכות יום טוב עמוד רטז

[23] בנוסף לכך ר’ אליעזר ידוע כ”שמותי” כלומר, מבית שמאי, ואין הלכה כמותו

[24] דף טז ע”ב

[25] שם ע”א

[26] ד”ה “סומך עליהן”

[27] ביצה פרק ב רמז תרעג

[28] דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תקכז אות (ג)בשם הגהות אשיר”י פרק ב’ דביצה (סי’ ה) והאור זרוע (ח”ב הל’ יום טוב סי’ שמג סע’ ג):

[29] שו”ע או”ח תקכז סעיף ד’, ה’

[30] ערה”ש או”ח תקכז סעיף יג

[31] סעיף יט

[32] הלכות יו”ט ו ח

[33] ביצה דף יא ע”ב בדפי הרי”ף

[34] פרק ב סי’ טז

[35] שם על הרי”ף ד”ה “מדאמרינן”.

[36] ביצה דף כב ע”א ד”ה “ומדליקין לו נר”

[37] סקנ”ה

[38] סקט”ז

[39] שו”ע או”ח תקכז סעיף ז’

[40] סעיף ז

[41] סקכ”ב

[42] סק”ו

[43] סקכ”ו

[44] סעיף יח

[45] לערוך השולחן יש דיוק בסיפור שבגמרא כי ייתכן ש”ההוא סמיא” (עוור) היה אדם גדול (שגן היה מסדר משניות לפני מר שמואל והיה מצופה ממנו שלא ישכח.

[46] תולדות אדם וחוה נ”ד ח”ג דף לג ע”ב

[47] סעיף א

[48] סעיף כ

[49] יז ע”ב

[50] שמות (פרשת בשלח) פרק טז פסוק כג

[51] לספר העיטור (עשרת הדיברות – הלכות יום טוב דף קמז טור ב) ולשבולי הלקט (עצרת סימן רמו)) הנוסח הינו: “להניח עירובי תבשילין” הברכי יוסף (או”ח סי’ תקכז סק”ו) מוכיח מהמדרש כי אין זה הנוסח להלכה. אמנם מדרש לקח טוב הינו מדרש מאוחר מתחילת תקופת הראשונים, וייתכן כי בעל העיטור ושבולי הלקט מביאים מסורת אשכנזית קדומה.

[52] הלכות יו”ט ו ח

[53] סעיף יב

[54] סעיף כ

[55] סקל”ו

[56] סקי”א

[57] סקל”ז

[58] ילקוט יוסף קצוש”ע אורח חיים סימן תמח – חמץ שעבר עליו הפסח סעיף ה

[59] ילקוט יוסף שבת ב סימן שח-שיג – עוד בדיני מוקצה סעיף ג

 

[60] פרק ג משנה א

[61] או”ח תנג א

[62] או”ח סימן רמא

[63] תנג כז

[64] שו”ת חכם צבי סימן עה

אולי יעניין אותך גם:

קריאת ספרות חול בשבת הנחיות הלכתיות לשביעי של פסח שחל השנה ביום שישי

תבלינים נפרדים לבשרי וחלבי הנחיות הלכתיות לשביעי של פסח שחל השנה ביום שישי

הסרת תווית מבגד חדש בשבת וביום טוב הנחיות הלכתיות לשביעי של פסח שחל השנה ביום שישי

קיצור דיני ערב פסח שחל להיות בשבת הנחיות הלכתיות לשביעי של פסח שחל השנה ביום שישי

הרבנית חניטל אופן בוגרת המכון התלמודי העיוני במתן, MA בתלמוד – אוניברסיטת בר-אילן, בוגרת תוכנית יועצות הלכה במדרשת 'נשמת'. מלמדת גמרא ומדרש מזה 18 שנה בבתי מדרש שונים לנשים. בוגרת תוכנית תכנית 'הלכתא' ומרצה בתכנית 'מתיבתא' במתן. משמשת כיועצת הלכה ומהווה כתובת לייעוץ הלכתי בתחומי הלכה שונים

כמה מילים על הפרויקט שאלה - כתובת נשית לשאלות בכל תחומי ההלכה. מי המשיבות שלנו? בוגרות תכנית הלכתא - תכנית שש שנתית ללימודי הלכה במתן. לכל המשיבות רקע עשיר בלימוד גמרא והלכה והן משמשות כתובת לשאלות ופניות בקהילה ובבית המדרש. כל התשובות נידונות בקרב הוועדה ההלכתית של 'שאלה' בה, יחד עם המשיבות, יושבים הרב הדיין אריאל הולנד והרב יהושע מאירסון.

לתמוך ב"שאלה"