הערך של הפרשת חלה בטומאה, והיחס לערבי הפרשת חלה המוניים הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג

ההתלבטות בנוגע להפרשת חלה בטומאה מופיעה כבר במשנה, שם כתוב (חלה פ”ב מ”ג):

מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה. ור’ עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים שכשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה לזו קורא חלה בשם ולזו קורא חלה בשם אבל קביים אין להם חלק בשם.

לפי הדעה הראשונה במשנה (“תנא קמא” / “חכמים”), באמת עדיף לאדם טמא להכין את הבצק בצורה כזאת שלא תתחייב בחלה, כדי שהחלה לא תהיה טמאה. ניתן לעשות זאת על ידי הכנת כמויות קטנות של בצק בנפרד (“קבין”), שאף אחת מהן לא תספיק כדי להתחייב בחלה. ר’ עקיבא, לעומת זאת, העדיף את קריאת השם לחלה, גם אם היא נעשית בטומאה, כי בסוף יש כאן הפרשה לשם ה’. נראה שעצם הנתינה של חלק לה’ משמעותי לר’ עקיבא, יותר מאשר השאלה מה יעשו עם החלק הזה בסוף.

התוספתא מביאה גם את תשובת ‘תנא קמא’ לדברי ר’ עקיבא (חלה פ”א ה”ט): “אמרו לפני ר’ עקיבא אין אומ’ לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה עמוד וקלקל בשביל שתתקן”. בעוד לדעת ר’ עקיבא, עצם הנתינה חשובה, לדעת התנא החולק, צריך שהנתינה תביא לידי תיקון ולא לידי קלקול.

משנה נוספת מתייחסת לאפשרויות השונות של הפרשת חלה במקומות שונים (חלה פ”ד מ”ח):

רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן, של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור, מן הנהר ועד אמנה ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן, של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה, רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה ואסורה לזבים ולזבות לנדה וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן ונתנת לכל כהן.

הנחת היסוד של משנה זו, שמפרישים חלה גם בחו”ל. המשנה קובעת שבתוך ארץ ישראל נותנים חלה אחת, ויש להניח שניתן (וצריך עד כמה שאפשר) לעשות חלה זו בטהרה. לגבי חו”ל יש שתי דרגות. החלק מן הארץ שנמצא במעמד בינים (“סוריא) יש בו חיוב חלה, אבל היא טמאה, ולכן מוציאים חלה כשיעור ושורפים אותה, וחוץ מזה נותנים משהו סמלי לכהן (טמא, אבל לא באמת חלה). ואילו בחו”ל שאין חיוב כלל, נותנים חלה כשיעור לכהן, שהיא זכר לחלה, ועוד משהו סמלי ששורפים, כדי להזכיר שלמעשה החלה היא טמאה (ואם זו היתה חלה כהלכה היה צריך לשרוף אותה). הראשונים מסבירים שמפרישים חלה בחו”ל כדי שלא תשתכח תורת חלה (רמב”ם בכורים ה’ ז, שו”ע יו”ד שכב ג). למעשה, הפרשת החלה באזורים המרוחקים משמרת גם את דין הנתינה לכהן וגם את דין שריפת החלה הטמאה.

משמע ממשנה זו, שלמרות שיש חלה שבידוע תהיה טמאה, בכל זאת מפרישים אותה, ואף מפרישים חלה נוספת זכר לחלה האמיתית (או זכר לחלה שנשרפת). למעשה, חכמים תיקנו מראש הפרשת חלה בטומאה. ממילא מתברר שהמחלוקת במשנה, נוגעת לאדם שיש לו אפשרות להפריש חלה בטהרה, אבל כרגע הוא טמא וההיטהרות דורשת מאמץ גדול מדי (רמב”ם ועוד), האם במצב כזה ראוי לו להפריש בטומאה או להתחמק מכך.

הן בבבלי (פסחים מח ע”ב) והן בירושלמי (פרק ב הלכה ג) נקבע שאסור להערים כדי לא להתחייב בחלה. בבבלי הנשים הכינו עיסות קטנות בפסח כדי שלא יחמיצו, ובירושלמי תואר מנהג לאכול מן העיסה לפני אפייתה וכך להקטין אותה, וביחס לשני המקרים נקבע שאסור להפקיע את החלה.

פרשני המשנה נחלקו האם הלכה כחכמים (כך משמע מהמאירי, וכן מהבית יוסף – שאם אדם לא יכול לעשות בטהרה, שיחלק את העיסה) או כר’ עקיבא (כך משמע מהרמב”ם). עם זאת, המאירי שכותב שהלכה כחכמים, שמתחמקים מהפרשת חלה בטומאה על ידי עיסות קטנות, קובע שדעה זו רלוונטית רק בתקופה שהיתה הבחנה בין עיסה בטומאה לעיסה בטהרה, והוא כותב: “ואף בזמן הזה הואיל ואין הטומאה מבוררת כל כך אסור להערים לעשות עיסתו קבין כדי שתפטר מן החלה”. המאירי אף מסיק מכך שהמשנה תיארה נידה שמפרישה חלה, שאפשר להפריש בטומאה ואף לברך על כך.

הבית יוסף (יורה דעה שכב) מביא בשם הרשב”א:

ואף על גב דקיימא לן דמי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה הני מילי בזמן שהיו יכולים לעשותה בטהרה אבל עכשיו שאי אפשר לא יעשנה קבין שאם כן תשתכח תורת חלה.

אותו שיקול שגרם לחכמים לתקן הפרשת חלה בחו”ל, מחייב בימינו להפריש חלה בטומאה, ולא להתחמק מכך, למרות שידוע מראש שהיא תישרף. וכן פסק בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות חלה סימן שכד סעיף יד): “אסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי להפקיע ממנו חיוב חלה”.

ראוי לציין שכל הדיון שראינו עד כה מתייחס לאדם שרוצה להכין עיסה כשיעור הפרשת חלה, ומתחמק מכך על ידי הערמה. אין כאן התייחסות לשאלה האם צריך או כדאי להתאמץ כדי להכין עיסה כשיעור, כדי שיהיה אפשר להפריש חלה (בטומאה). האחרונים (ש”ך, ט”ז, גר”א) מדגישים, שאם אין מספיק בצק לעיסה שחייבת, בוודאי שמותר להכין את הבצק ולא להפריש חלה, והדיון הוא רק על האפשרות להתחמק כשמכינים עיסה גדולה דיה.

אם כן, לגבי החלק הראשון של השאלה – האם כדאי להתחמק מחיוב חלה בטומאה, התשובה היא ודאי שלא,

אך עדיין נצטרך להתמודד עם החלק השני של השאלה, שהיא – עד כמה להתאמץ להתחייב בחלה?

נתחיל בכך שראינו לעיל, שחלק מהסיבה שלא “מתחמקים” מהפרשת חלה בטומאה היא כדי שיהיה זכר למצוות החלה. כלומר, יש ערך בשימור קיום המצווה באופן כללי.

לעצם שאלת המאמץ לקיים את המצווה באופן יזום אפשר לגשת לדיון בשני אפיקים שונים. האפיק הראשון הוא התייחסות לערך מצוות החלה באופן כללי. הנביא יחזקאל התייחס לערך של מתנות הכהנים השונות (יחזקאל מ”ד ל): “וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ”. יחזקאל הנביא קושר בין הנתינה לכהנים לבין ברכה בבית. מן הפשט משמע שהברכה קשורה לכל הפרטים ברשימה (רד”ק, מצודת דוד), והיא מהווה עידוד לאדם לתת משלו, מתוך הנחה שיזכה לברכה נוספת בעקבות הנתינה. גם הנביא מלאכי (ג’ י) מבטיח ברכה בעקבות הפרשת המעשרות, ואף קובע שאפשר לבחון את הקב”ה בעניין הזה.

במסכת שבת הגמרא מביאה שני צדדים של המטבע (שבת לב ע”ב): “רבי אלעזר ברבי יהודה אומר: בעון חלה אין ברכה במכונס, ומארה משתלחת בשערים, וזורעין זרעים ואחרים אוכלין, שנאמר אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו אויביכם, אל תקרי בהלה אלא בחלה. ואם נותנין – מתברכין, שנאמר (ראשית) [וראשית] עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך”. הגמרא מייצרת משוואה – הקללות שבאות בעוון חלה, לעומת הברכה שמתקבלת בזכות הפרשת חלה. הרב חיים פלאג’י (רוח חיים יו”ד שכח) מציין שגדולה מידה טובה ממידת פורענות, וניתן ללמוד מגודל הקללה קל וחומר להיקף הברכה.

המשנה במסכת שבת (פ”ב מ”ו) קובעת שעל שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ואחת מהן היא הפרשת חלה. באבות דרבי נתן (נוסחא ב פרק ט) מובא ההסבר לכך שמצוות אלו ניתנו לנשים – שכן בחטא חווה היא גרמה לשפיכות דמו של אדם (וכנגד זאת מצוות נידה), למות האדם שהיה “חלתו של עולם” (וכנגד זאת מצוות חלה) ולכיבוי נשמת האדם שהיה אורו של עולם (וכנגד זאת מצוות נר שבת). אפשר לראות בכך עונש מתמשך לאשה, שהביאה את המוות לאנושות. לחלופין, מהגמרא במסכת שבת (לא ע”ב) אפשר לפרש שבשעת לידה היולדת זקוקה לחסד א-להי, לזכות להבאת חיים לעולם, וכדי לזכות בחסד הזה, ניתנו כלים כדי לכפר על עוונות באמצעות מצוות שמסמלות חיים – דם, עיסה[1] ונר.

ממדרש בראשית רבה עולה תמונה של הברכה ששרתה באהל שרה שבאה לידי ביטוי בנר דולק, ברכה בעיסה וענן שכינה. התמונה הזו מעלה השוואה בין שלש המצוות הללו, שמשרות שכינה בתוך הבית, לבין מצוות הכהן הגדול – הדלקת הנר, לחם הפנים והזאת דמים / ענן הקטורת, שמשרות את השכינה במקדש. מדרשים אלו ממחישים את הערך של הפרשת חלה, במכלול מצוות שנועדו להביא ברכה בבית ולהשרות בה שכינה, תוך הזדמנות לכפר על חטאים והבאת תיקון לעולם. לאור ריבוי המקורות החיוביים על הפרשת חלה, והברכה בגינה, ניתן להבין את הרצון לקיים את המצווה, גם אם היא מבטאת בעיקר את הצד הנותן (מפרישת החלה) ופחות את הצד המקבל (כי הכוהנים לא מקבלים את החלה בפועל).

האפיק השני בו ניתן לפנות הוא האפיק של מנהג ישראל. כך מופיע בדיני הכנה לשבת (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רמב סעיף א):

אפילו מי שצריך לאחרים, אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את השבת; ולא אמרו: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר; על כן צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת. מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת, מפני כבוד השבת.

הגה: נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית, לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו”ט, (סמך ממרדכי ריש מסכת ר”ה), והוא מכבוד שבת ויו”ט, ואין לשנות…

השו”ע מתייחס להכנות לכבוד שבת, בעיקר בתחום הכנת האוכל והכביסה. הרמ”א מוסיף גם אפייה, והוא כותב שהמנהג “ללוש כדי שיעור חלה”. המקור של דברי הרמ”א במרדכי מתייחס לערך של הכנת הלחם באופן ביתי, כך שהוא יהיה “לחם כשר” (ולא פת עכו”ם). במקור הדברים לא ברור האם הדרישה היא ללחם כזה דווקא בחגים, ובעשרת ימי תשובה, או גם בכל השבתות, אבל הדרכי משה (או”ח תמג) מציין למנהג להכין את החלות גם לכבוד שבת. האחרונים תומכים זאת גם במקורות נוספים בגמרא לגבי נשים שמשכימות בע”ש כדי להכין חלות לשבת. החידוש של הרמ”א בהגהות הוא שהמנהג כולל גם את המאמץ לללוש כדי שיעור חלה. בכך יש ערך הן במאמץ להכין לכבוד שבת (חלות טריות), הן בחשיבות של אכילת “פת כשרה” (ולא של גוים), וגם באפשרות לקיים את מצוות הפרשת החלה. הרמ”א קובע שאין לשנות מהמנהג הזה.

בימינו גם מי שקונה חלות במאפיה זוכה לפת שהפרישו ממנה חלה, ושנאפתה בידי יהודים, ואולי יש בכך פחות מאמץ על ההכנה בשבת, אם כי על פי רוב ההכנה מתקיימת גם באופנים אחרים. מכל מקום, נראה שיש בכך קיום מנהג חשוב (בוודאי לנוהגות מנהג אשכנז). אמנם, המנהג הזה כולל בתוכו את ערך הפרשת החלה, אבל ממוקד יותר בהכנות (פיזיות ורוחניות) לשבת. האחרונים (מגן אברהם, משנה ברורה) מדגישים גם את הערך של הפרשת חלה בפני עצמה ככפרה ותיקון.

אם כן, יש ערך מיוחד להפרשת חלה בערב שבת, הן כשימור מצוות הפרשת החלה, הן כחלק מההכנות לשבת ודאגה ל”פת כשר”, הן כחלק מכפרה וכאפשרות לזכות בברכה, והן כשימור מנהג ישראל.

לגבי הפרשות חלה המוניות, ראשית יש לשים לב לצורך להיזהר שהעיסה שכל אחת לוקחת הביתה לאפות תהיה בשיעור חלה, כדי להצדיק את ההפרשה. המשנה קובעת שאם מחלקים את העיסה לנשים שונות, העיסה לא מתחייבת בהפרשת חלה (משנה חלה פ”ד מ”א, יורה דעה שכו, ב, ד). אם כן, כדי לעשות הפרשה כהלכתה צריך שלכל אחת יישאר בצק בשיעור הפרשת חלה.

מכל מקום, אפשר להבין את הפרשות החלה ההמוניות הן על רקע הרצון לזכות בתיקון ובברכה והן כדרך לשימור מצוות הפרשת חלה (במיוחד בעולם שרגילים לקנות את הלחם במאפייה ולא להכין אותו בבית). עם זאת, בהקשרים אלו אין את הערכים הנוספים שציינו, ואפשר להבין את מי שלא תרצה להתחייב בחלה במקרה כזה.