הקפדה על מצה שמורה כיום הרבנית חניטל אופן

ישנם חילוקים שונים, וכן חילוקי דעות בדבר הדרישה לאכול “מצה שמורה” בפסח. החילוקים עולים בכמה שאלות בשבר הכנתה ומעמדה של מצה שמורה.

• יסוד הסיבה ההלכתית לדרישה לשמר את המצות
• מהות הפעולות הנחוצות בכדי להגדיר מצה כ”שמורה”, כאשר למסקנה מסתבר שכיום כל המצות עונות להגדרה זו, ולכן למעשה גם מי שמקפיד על מצה שמורה ייתכן ויכול לאכול את המצות הנאפות היום גם שלא תחת ההגדרה של מצה שמורה

רקע

יסוד דין מצה שמורה נלמד מן הפסוק בחומש שמות “ושמרתם את המצות”.[1] מכאן דרשו ולמדו את דין מצה שמורה. במכילתא דרבי ישמעאל מופיעות שתי דרשות שונות למילה “ושמרתם”. ר’ יהודה וחכמים דורשים שנדרשת שמירה מחשש לחימוץ. ואילו ר’ יאשיה דורש “ושמרתם את המצוות“, כלומר, צריך להיזהר לעשות את המצווה מתוך כוונה.[2] לשיטה השניה לכאורה ברור שהחיוב להקפיד על מצה שמורה הוא רק למצות מצווה שבליל הסדר, שנאמר “בערב תאכלו מצות”, בניגוד לשיטה הראשונה שדורשת שמירה גם למצות רשות הנאכלות בכל ימי החג כדי לוודא שהן לא החמיצו וכשרות לפסח.[3]

במילים אחרות – האם דין מצה שמורה נועד למנוע איסור חמץ ושייך בכל המצות שאוכלים לאורך חג המצות, או שנועד לייחד את המצות שמקיימות את חובת אכילת מצה בלילה הראשון, ליל הסדר?

מתי מתחיל השמירה?

התלמוד הירושלמי במסכת ביצה מעמיד את המלאכות המותרות ביום טוב לצורך אוכל נפש (ושאי אפשר לעשותם מערב החג) משלב לישה מתוך “סדורא דפת”, ולמד כן מהפסוק “ושמרתם את המצות”, שהשמירה הינה משעת לישה שאז המצה יכולה להגיע ליד חימוץ.[4] גם בתלמוד הבבלי פסחים ישנה מחלוקת בין הברייתות.[5] ברייתא אחת דורשת את המילים “ושמרתם את המצות” – “מצה המשתמרת לשם מצה”, לעומת ברייתא שניה הדורשת: “מצה הנאכלת לשבעה”.[6] אולם רש”י שם (ד”ה “ושמרתם”) מדגיש שגם למ”ד שהשימור מן החימוץ מדובר על מצת מצווה, שיש לגביה חובה מיוחדת לשומרה מן החימוץ לשם מצת מצווה.

בדף מ (ע”א) מופיעה שיטת רבא שיש מצוה ללתות את החיטים (כלומר לשרות אותם במים לשם ריכוכם). משום ש”אי אפשר לפת נקיה ללא לתיתה”. רבא מביא ראיה לדבריו מהמצוה לשמר את המצות. לשיטתו ברור שהכוונה היא לשמר את החיטים עוד לפני שעת הלישה, כי אם המצוה היא רק משעת הלישה ניתן היה לקנות בצק מנוכרים וללוש אותו עוד קצת לשם מצוה. ורק בגלל שהמצוה היא לשמר אותם עוד לפני הלישה, עוד בהיותם גרגרים, אסור לעשות זאת.[7] אולם, הגמרא דוחה את דעת רבא, מפני שייתכן שהחובה לשמר אכן חלה רק משעת הלישה – מתחילת שלב הלישה – כך שכל הלישה צריך שימור, ולכן בצקות של נוכרים פסולים למצת מצוה. למעשה, רבא נהג לחומרה והיה דורש מהפועלים לשמר לשם מצוה כבר משעת האיסוף של החיטה בשדה.[8] הגמרא מביאה עוד דוגמאות למי שנהג שימור משעת קצירה, אך מציינת שכולם עשו זאת לחומרה בלבד.[9] וכך מסכם הב”י, שלמרות שאין סיוע לדברי רבא, כך הוא נהג למעשה לחומרה.[10]

שימור מחמץ או לשם מצה

למעשה, נחלקו ראשוני אשכנז וספרד האם השימור הוא כוונה שתהא המצה לשם מצת מצווה בליל הסדר, או שמא כל אכילת מצה בפסח צריכה שימור מפני החימוץ. הרי”ף גורס בסוגיה שרבא דרש מהפועלים לשמור את החיטים לשם “מצה” ולא לשם “מצת מצווה” (כגרסת הדפוסים), ולכן לכאורה החיוב הוא כל ימי הפסח, מחשש חמץ.[11] וכן הרמב”ם ובעל השאילתות סוברים שהשימור מחויב מפני חשש החימוץ ונתינת המים ולכן חיובו משעת לישה.[12]

לעומת זאת הגאונים העמידו את השימור משעת קצירה רק מלכתחילה, ולא לעיכוב, והשימור הינו לשם מצת מצווה.[13] וכן פסקו חכמי אשכנז.[14] ההוכחה שלהם היא מדברי רב הונא שניתן להשתמש בבצקות של נכרים, והם מסיקים מכאן הלכה למעשה שמותר לקנות קמח מן השוק לשם אפיית מצות, ורק מצווה מן המובחר לאפות את המצות לשם מצווה. לדברם “וכן נהגו חסידים ואנשי מעשה”, משמע שזהו הידור.[15]

אמנם גם למנהג אשכנז, האור זרוע כותב שיש לייחד את שלוש המצות שבהן יוצאים ידי חובת מצווה בליל הסדר. וכו’ פוסק המשנה ברורה שלכתחילה ראוי כמנהג חסידות צריכה להיות שמירה מיוחדת לשם מצת מצווה.[16]

בעל השאילתות כותב שהשימור צריך להיות ע”י בעל דעה, להוציא מחרש שוטה וקטן. על פניו נראה לשיטתו ששימור זה הינו מפני החימוץ, אולם ייתכן שגם בשימור לשם מצווה צריך שאדם “בעל דעה” יהיה המשמר.[17]

הרא”ש בתשובותיו כותב שהנפקא מינה בין הסברות הינה למקרה שאדם לא אכל מצה שמורה לשם יציאת חובה. לחכמי ספרד, הרי לא יצא ידי חובה, וצריך לאכול בשנית מצה שמורה, ולחכמי אשכנז יצא ידי חובה בדיעבד.[18]

הבית יוסף פוסק שכל חובת השימור הינה רק לגבי מצת מצווה, ובשאר ימי הפסח ניתן אכן לאכול מצות שנאפו ע”י גוי (כשניכר שלא התחמצו).[19] למעשה, השו”ע פוסק שמלכתחילה צריך שימור משעת קצירה, ודרגה שניה הינה משעת טחינה, ורק בשעת הדחק מותר לקחת קמח “מן השוק”.[20]

הפרי חדש כותב שיש להקפיד על מצה שמורה רק במצת מצווה, ואף מי שמקפיד בשאר ימות הפסח איננו צריך התרת נדרים לכך כלל.[21] כמו כן, למעשה מעיד הנודע ביהודה שרק בודדים ה”מהדרין מן המהדרין” מקפידים על מצה שמורה משעת קצירה.[22]

אולם ערוך השולחן כותב שלגרסת הרי”ף והרמב”ם השימור איננו בדווקא ל”מצת מצווה” אלא “לשם מצה”, וייתכן שיש להקפיד על מצה שמורה בכל ימות הפסח. וכך מדייק המגיד משנה ברמב”ם שאין חילוק בין מצת מצווה לבין שאר המצות בפסח.[23] ערוך השולחן מביא עוד ראיות לשיטה זו מהרמב”ם שדן במקרה של שעורין שנמצאו בתבשיל בפסח מצד דין “ושמרתם את המצות” ומדיוק ברי”ף שהשמיט את הדין של רבא בדבר “בצקות של נכרים”.[24]

שלב השימור

בסוגיה בפסחים ראינו שלהלכה הגמרא נעצה את חובת השימור משעת הלישה, ולחומרה נהגו משעת הקצירה. רש”י בחולין והרא”ש נועצים את זמן השימור משעת טחינה והרקדה.[25] והרא”ש מעיד שכן נוהגים באשכנז משום שמרגע הטחינה הגרעינים באים במגע עם מים.

אולם, הר”ן על הרי”ף כותב שמלכתחילה מן המובחר לשמר את החיטים משעת קצירה, אולם בדיעבד אין זו אלא חומרה וניתן לצאת ידי חובה גם במצה השמורה משעת לישה.[26] הוא מדייק בלשון הגמרא שמי שדורש שימור, הרי השימור הינו מלפני הלישה. יוצא שמלכתחילה השימור הינו משעת קצירה, ובדיעבד מלפני הלישה. ערוך השולחן מדייק מדבריו שאין מחלוקת כלל, אלא יש כאן פסיקה של מלכתחילה ופסיקה של בדיעבד.  הרא”ש מעמיד את מנהג חכמי אשכנז לשמר את החיטים משעת טחינה, משום שאז אכן מקרבין אותם למים, וכך מסכם הטור. [27]

ערוך השולחן תמה מאין הופיע הסעיף של רגע הטחינה, שכן הראשונים דיברו או משעת קצירה או משעת לישה, ומבאר שהמנהג להחמיר נובע מחשש מציאותי, משום שמרגע הטחינה קיים חשש גדול יותר שהקמח יבוא לידי מגע עם מים.[28] הרא”ש כבר מעיד שהיו טוחנים בריחיים עם מים, וכן מעיד הבאור הלכה.[29] ערוך השולחן מבאר שבימי התלמוד היו טוחנים בריחיים של יד, ע”י רוח או בהמה המסובבת אותם ולא היה חשש חימוץ, ולכן גרע השימור הינו משעת לישה, אולם באירופה טוחנים בריחיים של מים וצריך שימור מפני חימוץ משעת הטחינה.[30] המגן אברהם פוסק אכן שבמידה וטוחנים בריחיים של יד אין צורך לעשות שימור משעת טחינה.[31]

לתיתה

הטור בסימן רנ”ג כותב שאע”ג שלפי דין התלמוד נותר ללתות את החיטין, הגאונים אסרוה, משום שאין אנו בקיאין בלתיתה. המשנה במסכת מכשירין קובעת שכל החיטין של הגויים טמאים, משום שהוכשרו לטומאה ע”י נתינת מים.[32] וכן פוסק הרמב”ם בהל’ טומאת אוכלין שכל הקמח, והסולת מן השוק מוכשר לקבל טומאה משום שמזלפים עליו מים.[33] וכן פוסק תרומת הדשן והמהרי”ל, שכיום כל הסולת של הגויים הינה חמץ גמור משום שהם לותתים את החיטים במים.[34]

למעשה מחמיר שו”ת צמח צדק שאין לקנות כלל כיום קמח מהגויים משום שרובם “מכבסים” את החיטים לפני הטחינה.[35] אמנם הט”ז סובר שאין חשש לתיתה, אלא רק במקום שטוחנים בריחיים של מים.[36] באופן דומה המגן אברהם פוסק שמותר לקנות קמח מן השוק, אא”כ נוהגים ללתות את הקמח במים.[37]

ערוך השולחן אוסר באופן גורף לקנות קמח אלא רק חיטים. המשנה ברורה פוסק, בניגוד לדברי תה”ד, שמותר לקנות קמח מן הגויים על אף שלותתים, משום שאין שורין זמן של חימוץ במים. אולם, הוא מעיד שישנם סוחרים שמכבסים את החיטים במים, כלומר משרים אותם לשהיה ארוכה, ואז חיטים אלו הינם חמץ גמור וי”א שאינם רק אסורים באכילה, אף עוברים עליהם ב”בל יראה ובל ימצא”. בעל חק ליעקב מבחין בין סולת נקיה הנקנית באופן רשמי, שאז יש חשש סביר שנתנה במים, לעומת הקמחים הבאים מן הכפריים שניכר בהם שלא עברו תהליך של ניקוי ע”י מים.[38]

הריטב”א על פסחים כותב שכאשר אין לו קמח אחר, מותר לקחת מן הגויים קמח לשם מצת מצווה, משום שחשש זה הינו מדרבנן, ומצוות אכילה מצה בליל הסדר הינה מדאורייתא.[39]

הלכה כיום

ראשית כל נסכם את העקרונות אשר עולים מהנ”ל:

• ישנה מחלוקת בדבר מהות השימור: לשם מצווה, או לשם מצה (מפני חימוץ)
• במידה ואין חימוץ, ניתן להסתפק אף בבצק של גויים, והאפיה צריכה להיות לשם מצווה
• ישנם חששות לחימוץ במציאות תהליך עיבוד הקמח אף למי שסובר שמצה שמורה הינה לשם מצווה
• שימור לשם מצווה נדרש רק למצת מצווה של ליל הסדר הנאכלת באחרונה

במציאות כיום של אפיית המצות המתועשת, כל המצות בעצם נאפות לשם מצווה. שיטה זו נשענת על ראשונים (אור זרוע ועוד) המבינים שכשם שבקדשים נדרשת שחיטה לשמה אך ניתן לסמוך על כך שכאשר יהודי שוחט במקדש הרי הוא שחט לשמה, כך במסגרת של אפיית מצות, ברגע שיהודי (להוציא מגוי) אפה מצה לפני פסח, הרי זו אפייה לשם מצווה. יוצא איפה, שאף מצות אשר אינן מוגדרות כמצה שמורה, יש בהן דין של מצה שמורה לשם מצווה.

גם הקמח אשר בו אופים מצות אלו, הינו שמור ונטחן בזהירות מהחמצה. אמנם החיטים לשם מצה שמורה נקצרות בארץ ושמורות בהקפדה יתירה משעת קצירה, והחיטים המיובאות מחו”ל אינם שמורות תחת פיקוח בפועל, אך הן מוחזקות כשמורות. ומכל מקום, הרי הן מוחזקות כנקיות ואף חשש לתיתה אין בהן. ובודאי שיש בהן שימור משעת לישה, שלדעת השו”ע יוצאים בהם בדיעבד למצת מצווה.

פסיקת הרי”ף והרמב”ם שחוששת מחיטין בודדות שהחמיצו שייכת במצות הנאפות בפסח. אולם כיום כל המצות נאפות לפני הפסח וממילא גם במידה והיו חיטין בודדות שהחמיצו, הרי הן בטלות בשישים. ישנה מחלוקת האם חמץ “חוזר וניעור” בפסח, כלומר האם בפסח שבו אין ביטול בשישים, האחוז הקטן של החימוץ חוזר ואוסר את כל התערובת. אולם לדעת רב מוחלט של הראשנים אין החמץ חוזר וניעור.