חגיגת בר מצוה עם שירים וריקודים בספירת העומר הרבנית חניטל אופן

קודם כל, מזל טוב והרבה נחת לרגל בר המצווה.

מקור ומנהגי האבלות בספירת העומר

ראשית כל יש לדון במקור מנהגי האבלות ופרטי הדינים של האבלות בספירת העומר.

הטור[1] כותב כי המנהג הוא שלא לישא אשה בתקופה זו, וכן מנהג הגאונים שלא להסתפר.[2]

טעמי מנהגי האבלות

בתלמוד הבבלי מסכת יבמות[3] מובא כי שנים עשר תלמידי ר’ עקיבא מתו ב”פרק אחד”.ושם מובאת מסורת כי מיתתם התרחשה “בין פסח ובין העצרת”. מקובל בראשונים לקשר בין דברים אלו לבין מנהגי האבלות בתקופה זו. ר’ ירוחם[4] נותן טעם מהותי לימים אלו. הוא כותב שאין נושאין נשים בימים אלו ו”אין מסדרים את השפם” בימי ספירת העומר משום שמנחת העומר הינה כמנחת סוטה, ושבולי הלקט[5] מביא טעם נוסף – משום שזו תקופה של דין ומשפט לרשעים[6] (יסוד לזה רמוז בדברי המשנה במסכת ראש השנה[7] אשר מייחס לזמן זה את המשפט על התבואה).

השולחן ערוך מביא את מנהגי האבלות, ומייחס את הטעם למנהגים אלו למיתת תלמידי ר”ע[8]. ערוך השולחן[9] מוסיף כי מנהגי האבלות בתקופה זו קבלו חיזוק בקרב בני אשכנז משום שמסעי הצלב התקיימו בימים אלו, כפי שמעידים פיוטי הקינות אשר נכתבו בעקבות מאורעות אלו. בעקבות מאורעות אלו נהגו בני אשכנז בחומרה יתירה בדיני האבלות של ספירת העומר.

חשובי ימי האבלות ומעמד ל”ג בעומר

המאירי[10] כותב כי יש קבלה בידי הגאונים כי בל”ג בעומר פסקה המיתה, ולכן ביום זה אין מתענים. הבית יוסף מביא מסורת זו מהר”י ן’ שועיב[11], והוא מעיד שכך המנהג. השו”ע[12] פוסק כי מנהגי האבלות נוהגים עד ל”ג בעומר אולם, מסתפרים בל”ד בבוקר. כאמור נאמר בגמרא כי תלמידי ר”ע מתו “עד עצרת”. בספר המנהיג לר’ אברהם בן נתן הירחי ישנה מסורת כי תלמידי ר”ע מתו עד לל”ג בעומר[13]. וכן מובא באבודרהם[14]. המנהיג מעיד ששמע בשם ר’ זרחיה הלוי שמצא ב”ספר ישן הבא מספרד”[15] גירסה שבה הנוסח הוא: “עד פרוס עצרת”. מונח זה הינו פריסה לשניים. חוצים את החודש (15 יום) קודם העצרת[16]. הבית יוסף מחשב שבועיים אלו מהיום האחרון של ספירת העומר (מ”ט לעומר) ומגיע אחורה עד לל”ד בעומר (ומקצת היום ככולו[17]). הרמ”א חולק ומעיד (על פי המסורת המובאת לעיל) כי כבר בל”ג בעומר פוסקים כל מנהגי האבלות ונוהגים בו שמחה (בשם המהרי”ל[18] וספר מנהגים טיראני[19].

הטור מביא רק את המנהג להתיר להסתפר מל”ג בעומר, אולם הב”י מעיר כי מתאריך זה נהגו גם לישא נשים וכו’[20].

ישנם מנהגים (פחות רווחים היום) שלפיהם חצי החודש (“פרוס העצרת”) אינם כוללים את חודש ניסן וימי שמחה אחרים. המהרי”ל[21] מעיד כי יש הנוהגים אבלות מר”ח אייר ועד לשבועות. הראשונים מביאים מסורת בשם התוס’[22] כי מהימים שמפסח עד עצרת מורידים את שבעת ימי החג, שבע שבתות ושני ימי ר”ח (ואת שלושת ימי הגבלה), ונשארים עם ל”ג ימי אבלות. החיי אדם[23] מעיר בנוסף כי אין נוהגים בל”ג בעומר מנהגי אבלות משום ההילולא של רשב”י.

הרמ”א בדרכי משה[24] מעיר כי ניתן לנהוג את המנהג של תחילת ימי האבלות מר”ח אייר[25], אולם אין לנהוג הן את הפסקת האבלות בל”ג בעומר והן מנהג זה ביחד. לעומת זאת הב”י מביא בשם הר”י ן שועיב מנהג זה, ומתייחס אל מנהג זה כ”מנהג טעות”. הב”ח דן בכל האפשרויות השונות, כאשר המגן אברהם[26] והמשנה ברורה[27] מגלים עוד מנהג שלפיו נוהגים אבלות בכל ימי הספירה חוץ מאשר בשבתות, ראשי חודשים ול”ג בעומר (התוס’ לעיל). מנהג זה מופיע כבר אצל הגאונים[28] והמגן אברהם מעיר כי העובדה שהרמ”א לא הזכיר מנהג זה מעידה שאיננו מחשיב אותו, לעומת זאת המשנה ברורה מסיים שכל אחד יתפוס לפי מנהג מקומו.

סעודת מצווה

מותר לקיים סעודת מצווה בספירת העומר. סעודת מצווה הינה סעודת הנערכת לשם מצוה כגון ברית מילה, פדיון הבן, סיום מסכת וכו’. הים של שלמה[29] מוכיח כי סעודת בר ובת מצוה הינם סעודת מצוה. שכן מצינו ברב יוסף[30] שרצה לעשות סעודה לחכמים במקרה שיגלה כי הוא חייב במצוות (למרות שהוא עיוור). על סמך פסיקת ההלכה כר’ חנינא ש”גדול המצווה ועושה”, ממילא ודאי שמי שנכנס בעול מצוות – ראוי לו לעשות סעודת מצווה בעת שהתחייב במצוות.

נגינה בכלי זמר בסעודת מצווה

במדריך לדיני שלושת השבועות[31] הבאנו כי לכאורה קיים איסור נגינה בכל השנה. שכן במשנה (סוטה ט יא) נאמר: “משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנאמר בישעיהו[32]: “בשיר לא ישתו יין וגו’). השו”ע[33] פוסק כי אין לשיר (כל השנה) בליווי כלי נגינה, ומסייג ששירי תשבחות לה’ מותר. והרמ”א מוסיף שכן מותר בשמחת חתן וכלה. למעשה ברוב קהילות ישראל (למעט התימנים ומנהג ירושלים) לא נהגו איסור בזה במשך כל ימות השנה אולם בימי בין המצרים ובימי ספירת העומר החמירו[34]. בגדרי מנהגי האבילות של ספירת העומר נכתב כי אין לישא אישה ואין להסתפר, ודינם לכאורה כדין אבלות בין המצרים. לכן כדי לעמוד על היקף המנהג בימים אלו יש לעיין בעיקר הדין של ימי בין המצרים. השו”ע מתייחס לאיסור נגינה בכל השנה, אולם מנושאי הכלים ניתן ללמוד את פרטי הדינים לגבי ימי האבלות הרשמיים.

כאמור, מעיקר הדין, איסור נגינה כאבלות על החורבן נקבע למשך כל ימי השנה, ורק בדורות מאוחרים צומצם לימי בין המצרים. אכן כבר על עיקר הדין, התוס’ בגיטין[35] קובעים כי באופן עקרוני גם לאוסרים לנגן בכלי זמר הרי בשיר של מצוה מותר, כגון לשמח חתן וכלה. וכן כתב הגהות מיימוניות[36] שמותר לשמח חתן וכלה בכלי נגינה. וכן פוסק הסמ”ג[37] וכותב כי שיר זה הינו “של מצוה”. לפי זה מעיקר הדין סעודת מצווה דוחה מנהגי אבלות.

אמנם, המגן אברהם[38] והאליה רבה[39] והגאון יעב”ץ בסידורו קובעים כי בסעודת מצוה של סיום מסכת או ברית מילה בתשעת הימים אין לנגן בכלי זמר.

וכן בנידון דידן, המשנה ברורה[40] מתיר לקיים סעודת מצווה (של אירוסין) בימי ספירת העומר, אך מעיר שנהגו לא לקיים ריקודים ומחולות. וכן כותב ערוך השולחן[41] ומוסיף שכל שכן שאין לנגן בכלי זמר.

עם זאת נראה שהמנהג בימים אלו שלא לישא נשים מטרתו היא כדי לא להגיע לידי היתר נגינה ולשמר את האבלות. לכאורה מותר היה לישא נשים בבין המצרים (כפי שהספרדים נוהגים עד לר”ח אב), אולם נמנעו מכך כדי לא להגיע לידי נגינה.

ואכן ר’ משה פיינשטיין באגרות משה מביא דוגמאות שבהם מותר לנגן בחתונות בימי הספירה, למשל: חתן שהתחתן בל”ג בעומר מותר לנגן בכל ימי שבע הברכות שלו (לנוהגים המשך אבלות לאחר מכן), וכן מותר לנגן בחודש ניסן לנוהגים היתר להתחתן בו, ומותר לכל אדם להשתתף בשמחת החתונה, אף אם הוא נוהג בימים אלו אבלות, שכן זו סעודת מצווה[42].

הרב עובדיה[43] מסכם שפשט המנהג להקל. בנוסף הוא מעיר כי למנהג הספרדים שמתחתנים בימי בין המיצרים עד לר”ח אב, הרי פשוט שמנגנים בסעודת המשתה ומותר לכל העדות להשתתף בחתונתם. מכאן שאף כאשר מקיימים סעודת מצוה בימי האבלות של ספירת העומר שניתן לנגן ולרקוד בסעודה זו.

גם החיד”א[44] פוסק כך לגבי סעודת ברית שחלה בתוך ימי אבלות של אחד מההורים.

לפי זה נראה, שסעודת מצווה של בר מצווה, שהתאריך שלו אינו נתון לבחירה אלא נקבע בידי שמיים, יש מקום לחזור בו לעיקר הדין ולהתיר לנגן בו. לכן, כאשר מקיימים סעודת מצווה בו ביום שהנער או הנערה נכנסים לעול מצוות, הרי ניתן לנגן ולרקוד בשמחת המצווה אף כאשר הם חלים בימי האבלות של ספירת העומר.

נראה לי שהסיבה למחמירים בכך היא שבדורות קודמים לא נהגו לנגן בסעודות בר מצווה כלל, גם לא בשאר ימי השנה. אולם מסתבר שבימינו, במקומות שנוהגים לנגן, ויתור על כלי נגינה יכול לפגוע בנער, ובפשטות נראה שמצווה בזמנה עדיף, ואין צורך לדחות את הסעודה ואת החגיגה הגדולה ולקיים סעודה מצומצמת ביום היכנסו למצוות.