יציאה מהסוכה לצורך טיולים הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג

לשאלה זו יש מספר היבטים:

• האם יש ערך או חובה בהישארות תמידית בתוך הסוכה במהלך החג? לחלופין, האם מותר לצאת מהסוכה לצרכים שונים?
• באלו מקרים כשיוצאים מהסוכה עדיין חייבים בסוכה ובאלו מקרים פטורים?
• מה התוכן הראוי לחול המועד? האם טיולים נכללים בתוכן הזה?

חלק א – תשבו כעין תדורו – הישיבה בסוכה עיקר או קביעת המדור עיקר

המשנה (סוכה פ”ב מ”ט) קובעת “כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי”. לפי הגמרא (סוכה כח ע”ב) הדבר בא לידי ביטוי בעיצוב הסוכה: “היו כלים נאים – מעלן לסוכה, מצעות נאות – מעלן לסוכה”, וגם באופי השהות: “אוכל ושותה ומטייל [=פעילות פנאי][1] בסוכה”. הדרישות הללו נכנסות בגמרא תחת ההסבר: “תשבו – כעין תדורו”. ‘ישיבה’ בתורה מתייחסת לא רק לתנוחה גופנית, אלא לתודעה – כשאדם יושב במקום כלשהו, הוא מתגורר שם.[2] ממילא, לפי חכמים, צריך ‘לעבור דירה’, ולגור בסוכה.

כבר בסוגיה הזאת, רבא מציין שלימוד תורה “קליל” אפשר בסוכה, אבל לימוד “רציני” עושים מחוץ לסוכה, כדי שיהיה אפשר להתרכז. כלומר, השהות היא לא מוחלטת ויש יוצאי דופן.

בסוגיה אחרת במסכת סוכה (כז ע”ב) מופיעה מחלוקת בין ר’ אליעזר לחכמים. לפי ר’ אליעזר אדם צריך לבנות סוכה שמתאימה לשבעה ימים, וגם לשהות בתוכה כל שבעת הימים. ר’ אליעזר גם אומר: “משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב ושמחת אתה וביתך”. לדעת ר’ אליעזר יש ערך להשאר בבית (עם האשה) במהלך הרגלים, ובוודאי בחג הסוכות של שבעה ימים. אמנם הוא מתיר לצאת מהסוכה כדי “להקביל פני רבו ברגל”, אבל בתנאי שיחזור באותו ערב הביתה. ר’ אליעזר לא רק קובע שאם רוצים לאכול, צריך לעשות זאת בסוכה, אלא קובע חובה לאכול שתי סעודות ביום בתוך הסוכה (משנה סוכה פ”ב מ”ו).

לעומת זאת, חכמים “גמישים” יותר – לדעתם, אפשר לבנות סוכה במהלך החג, ואפשר לעבור מסוכה לסוכה. לדעתם, אפשר לוותר על מצוות הישיבה בסוכה בשביל ערכים אחרים, כגון להקביל את פני רבו ברגל, בגלל שהוא עסוק במצווה.

סוגיה חשובה נוספת עוסקת בשאלת טעם היציאה מהסוכה, וההשלכות על חובת הישיבה בסוכה (סוכה כו ע”ב):

תנו רבנן: הולכי דרכים ביום – פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה – פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבין ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה – פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. הולכין לדבר מצוה – פטורין בין ביום ובין בלילה.

כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא, כי הוו עיילי [כשהיו עולים] בשבתא דרגלא [בשבת של הרגל] לבי ריש גלותא [לבית ראש הגולה] – הוו גנו ארקתא דסורא [היו ישנים על שפת הנהר של סורא]. אמרי: אנן שלוחי מצוה אנן, ופטורין.

תנו רבנן: שומרי העיר ביום – פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה. שומרי העיר בלילה – פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבין ביום. שומרי העיר בין ביום ובין בלילה – פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה.

שומרי גנות ופרדסים – פטורין בין ביום ובין בלילה, – וליעבדי סוכה התם וליתבו [שיעשו סוכה שם וישבו]!

אביי אמר: תשבו כעין תדורו. רבא אמר: פרצה קוראה לגנב. מאי בינייהו [מה ביניהם]? – איכא בינייהו [יש (הבדל) ביניהם] דקא מנטר כריא דפירי [שהם שומרים על משטחי פירות].

הברייתא מבחינה בין הולכי דרכים לבין הולכים לדבר מצווה. הולכים לדבר מצווה פטורים מהסוכה גם ביום וגם בלילה. מדברי רב חסדא ורבה בר רב הונא, שמתארים שישנו תחת כיפת השמים, משמע שגם אין צורך להתאמץ למצוא סוכה זמינה. לעומת זאת, הולכי דרכים, בשלבים שהם לא הולכים, לא פטורים מהסוכה, ומשתמע שהם צריכים להתאמץ על כך.

ברייתא נוספת פוטרת שומרי גנות ופרדסים מהסוכה. לדעת רבא, מכיוון ש”פרצה קוראה לגנב”, ואם אדם ישב בסוכה יהיה בכך הפסד כספי. לדעת אביי, הפטור נובע מהדרישה “תשבו כעין תדורו”. התוספות כותבים (שם **), שגם רבא יסכים לעקרון של “תשבו כעין תדורו”, ואם כן צריך להבין במה הוא חולק על אביי.

רש”י מסביר את הטענה של אביי, ששומרי גנות ופרדסים פטורים מהסוכה מדין “תשבו כעין תדורו”, שמכיוון שאי אפשר לעשות סוכה ראויה למדור בפרדס (ויש טרחה גדולה להביא לשם את כלי ביתו של אדם), ממילא פטורים מהסוכה, מכאן משמע שעצם הדאגה לסוכה במקום מרוחק מהישוב מתנגש עם העקרון של “תשבו כעין תדורו”. בפירושו על  הולכי הדרכים, רש”י מסביר את העקרון בצורה נוספת (על סוכה כו ע”א):

הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום – דכתיב בסוכות תשבו – כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה – כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע.

רש”י מסביר שהסיבה שהולכי דרכים פטורים מן הסוכה, היא בגלל שהסוכה היא כמו הבית, וכמו שכל השנה אדם יוצא לביתו לצורך מסחר, ולא חייב להישאר בבית, כך גם בסוכות אדם יכול לצאת למסחר, והוא “פטור” מלהישאר בביתו, כלומר סוכתו.

מדברי רש”י עולה שלעקרון “תשבו כעין תדורו” יש כמה משמעויות, שהן שני צדדים של אותו מטבע. ראשית, ביחס לאופן הישיבה בסוכה, כמו שיושבים בבית (קבע). שנית, ביחס לפטור מהסוכה כשיש טרחה גדולה מדי, בהקשרים מסוימים, לייצר את בית הקבע הזה. ושלישית, בעצם ההיתר לצאת לדרך, בגלל שככה עושים “כל השנה”, שאדם יוצא מביתו. בהמשך נראה לאלו צרכים ההיתר הזה מתייחס.

אם כן, ניתן לראות בדברי חז”ל שתי התייחסויות עקרוניות לישיבה בסוכות. לר’ אליעזר הישיבה בסוכה נתפסת כאירוע חשוב שאורך שבעה ימים, שיש למעט ביציאה ממנו. לפי ר’ אליעזר, יש ערך בשהות בסוכה, ובחוויית השהיה במשך שבעה ימים. לעומת ר’ אליעזר, חכמים מתרכזים בסוכה כתחליף בית, כאשר החיים הרגילים ממשיכים. לדעת חכמים, שהלכה כמותם, הסוכה מלווה את החיים אבל לא מקבעת אותם.[3] לדעתם, מי שיושב בסוכה מקיים מצווה, אבל אין חובה לעשות זאת באופן כל הזמן.[4] מכל מקום, מי שנוהג כדעת ר’ אליעזר, יכול לשמוח בכך שהוא מקיף את עצמו במצווה, וחווה אותה במלואה.

באלו מקרים פטורים מהסוכה?

כפי שראינו, גם לפי שיטת חכמים, ישנה התייחסות שונה בין מקרה שבו אדם יוצא מן הסוכה לצורך מצווה, לבין מקרה שאדם יוצא מהסוכה במסגרת “הולכי דרכים”. הראשונים נחלקו בשאלה עד כמה שלוחי מצווה פטורים מהסוכה, במידה שהם יכולים למצוא סוכה בקלות, ועד כמה הולכי דרכים חייבים בסוכה, בזמן שהם לא הולכים, כשיש להשקיע בכך מאמץ, ובעקבותם יחלקו גם האחרונים.

השו”ע פסק (אורח חיים, הלכות סוכה, סימן תרמ):

סעיף ז] שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה, בין ביום ובין בלילה. (וע”ל סי’ ל”ח).

סעיף ח] הולכי דרכים ביום, פטורים מן הסוכה ביום, וחייבים בלילה; הולכי דרכים בלילה, פטורים בלילה, וחייבים ביום.

הגה: ודוקא כשיוכלו למצוא סוכה, אבל אם אינם מוצאים סוכה יוכל לילך לדרכו, אף שלא ישבו בה לא יום ולא לילה, כשאר ימות השנה שאינו מניח דרכו משום ביתו (ר”ן פרק הישן); ואף על פי שאינו הולך רק ביום, פטור אף בלילה, דאין לעשות לו שם דירה. וההולכים לכפרים לתבוע חובותיהם, ואין להם סוכה באותן הכפרים, יחמירו על עצמן לשוב לבתיהם בכל לילה לאכול בסוכה, ואף על גב דיש להקל מ”מ המחמיר תבא עליו ברכה. (ב”י בשם אורחות חיים).

השולחן ערוך מבדיל (כמו במשנה) בין שלוחי מצווה שפטורים גם ביום וגם בלילה, לבין הולכי דרכים שפטורים בזמן שהולכים וחייבים בזמן שנחים. הוא לא מבחין בין מקרים שונים. הרמ”א מוסיף שאם אי אפשר למצוא סוכה, גם הולכי דרכים פטורים, שכן מתייחסים לסוכה כמו בית, וכמו שבמהלך כל השנה אדם יוצא מביתו כשצריך, כך גם בחג הסוכות. אמנם הוא מבקש להחמיר על אנשים שהולכים לגבות את חובותיהם, שלמרות שיש סיבה להקל (שכן הם הולכי דרכים), ראוי שיחמירו לחזור לביתם בלילה לאכול בסוכה.

הראשונים, והאחרונים בעקבותם נחלקו בשאלת המאמץ שצריך להשקיע לאכול ולישון בסוכה, הן ביחס לשלוחי מצוה והן ביחס להולכי דרכים. ביחס לשלוחי מצווה יש שקובעים[5] ששלוחי מצווה פטורים מן הסוכה בכל מקרה, גם אם אפשר להתאמץ לקיים את המצווה ואת הישיבה בסוכה, ורק אם הישיבה בסוכה לא דורשת מאמץ כלל, אז “מהיות טוב אל תיקרי רע”, כדאי (או חובה) לקיים את שניהם. לדעת אחרים, רק אם יש טורח לקיים את שתי המצוות, וישיבה בסוכה תפגע בעשיית המצווה, אז פטור מהישיבה בסוכה.[6]

גם לגבי הולכי דרכים נחלקו הדעות. הרמ”א באו”ח תר”מ, ז כתב שהחיוב של הולכי דרכים ללון בסוכה בלילה זה אם מוצא סוכה בקלות. הוא מתיר לצאת לדרך, גם כשיודע שלא ימצא סוכה, ויצטרך לישון ולאכול מחוץ לסוכה. אמנם, משמע מדבריו, שאם יכול לחזור באותו ערב לביתו, כגון במקרה של גובי החובות, יש להחמיר לעשות זאת. לדברי הרמ”א מקור גם בדברי המאירי (על סוכה כו “א). גם הלבוש כותב כדברים אלו (על או”ח תר”מ, ח):

כבר אמרנו למעלה [סי’ תרלט ס”א] שלא חייבה התורה לישב בסוכה יותר ממה שדרך בני אדם לישב בבית בשאר ימות השנה, וידוע כשאדם דר ויושב בביתו בשאר ימות השנה אם יבא לידי עסק מה שיצטרך ללכת לדרך, בין ביום בין בלילה הולך הוא לדרכו ומניח את ביתו, וכן הוא הדין בסוכה, דתשבו כעין תדורו הוא, הלכך אם יבא עסק מה לידו יהיה מה שיהיה ויצטרך לשום לדרך פעמיו, אם הולך בדרך ביום פטור מן הסוכה ביום וחייב בלילה, ויכול לאכול בהיותו בדרך אימתי שירצה, ואינו צריך להמתין עד הלילה או עד שיגיע למקום שימצא שם סוכה, אבל בלילה אם יש סוכה במקום שילך שם חייב לאכול ולישן בה. ואם לן במקום גוים שאין שם סוכה או בשדה פטור גם בלילה, ואינו צריך לעשות לו שם סוכה לדירה, שאין לך טורח וצער גדול מזה אם נחייבנו לעשות לו סוכה בשדה או בין הגוים ולישב בה, וכן אם הולך בדרך בלילה פטור מן הסוכה בלילה וחייב ביום, ואם צריך לילך ביום ובלילה פטור בין ביום בין בלילה:

כדעת הלבוש, שפוטר מהסוכה ביום, גם אם עוד מעט ימצא סוכה, ופוטר מהסוכה בלילה, אם קשה לו למצוא סוכה, כתוב אחרונים נוספים.[7] הצד השווה שבהם – מכיוון שכל השנה כשאדם יוצא מביתו, אם הוא נאלץ לישון בדרכים, הוא עושה זאת. כך גם כשלן בשדה, ואין דרך ואפשרות לעשות שם סוכה,[8] או כשמגיע לעיר שיש בה גוים, ואין שם סוכה, אין חיוב לעשות סוכה, כמו שאדם רגיל לא בונה לעצמו בית בכל מקום שהוא מגיע במסעותיו. מן הצד השני מצינו את דעת המג”א שלדעתו, כשנאמר שהולכי דרכים ביום חייבים בסוכה בלילה, הכוונה היא אפילו לעשות את הסוכה כדי לישון בה בלילה, ולמעשה צריך לטרוח לקיים את המצווה. לדעתו, כשהרמ”א כתב שגובי החובות מחמירים לחזור לביתם, זה במקרה של גובי חובות שעוברים מעיר לעיר, ונמצאים כל הזמן בדרכים, וכך הם עשויים להפטר ממצוות סוכה כליל, אבל אם הם נשארים בעיר האחרת כמה ימים, בוודאי שיש חיוב לבנות סוכה בעיר שהם נמצאים. כפי שניתן לראות, רוב הדעות הן שאין צורך להתאמץ לבנות סוכה, והחיוב על הולכי דרכים, בזמן שהם לא הולכים, הוא רק בטירחה מועטת.

הדיון הזה כורך יחד את הפטור עם האפשרות של אדם לגרום לעצמו לפטור, בלי להבחין ביניהם באופן ברור. הרמ”א קבע, שבמקרים מסוימים, אדם יכול להיפטר, אבל ראוי לו להחמיר כדי לקיים את המצווה. מדברי המג”א משתמע (אם כי לא כתב זאת במפורש), שההחמרה היא במקרה שהפטור היה גורם למצב שאנשים היו פטורים לאורך ימים ממצוות הסוכה. מכל מקום, ברור שמותר להם להיכנס למצב של פטור במהלך היום, אבל לחזור ולהתחייב בלילה.

לאיזה צורך מותר לאדם לצאת מביתו?

למרות דעת חכמים שראינו לעיל, שלא חייבים להישאר כל הזמן בסוכה, המשנה והגמרא בוודאי הבחינו בין הולכים לדרך מצווה, שיש ערך בהליכתם, לבין הולכי דרכים, שאין להם פטור מטעם “עוסק במצווה פטור מן המצווה”. ישנה מחלוקת בראשונים, לאיזה צורך “הולכי הדרכים” יוצאים. רש”י כותב (סוכה כו ע”א ד”ה הולכי דרכים): “כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה – כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע”. מדברי רש”י משמע שדין הולכי הדרכים מתייחס דווקא להולכים בדרך סחורה. תוספות על אתר כתבו דברים דומים, אבל השמיטו את המילה סחורה, ומשמע מדבריהם, שהולכי דרכים לכל צורך, שיוצאים עבורו לכל השנה, פטורים.

הדים למחלוקת הזאת בין רש”י לתוספות, מוצא הרב יעקב אריאל[9] במחלוקת בין אביי לרבא בדין הפטור של שומרי הפרדסאות. לדעת אביי מספיק לפטור מטעם “תשבו כעין תדורו”, ואילו לדעת רבא היה צורך בנימוק נוסף של הפסד כלכלי. מכיוון שהלכה כרבא, הרב אריאל מסיק, שהעקרון של “תשבו כעין תדורו” לא מספיק כדי לפטור אדם מהסוכה. מהמשך דבריו עולה שלמרות שנפסקה הלכה כחכמים בשאלה העקרונית, האם אדם חייב להיות כל הזמן בסוכה, ראוי לנהוג כדעת ר’ אליעזר. ממילא, האופן שבו הוא מפרש את רבא, מחזק את החשיבות של ישיבה בסוכה, ואת דעת רש”י ממנו עולה הדרישה ל”צורך חזק”, כלומר שיקול כלכלי, כדי להצדיק את היציאה מהסוכה. זאת לעומת, התפיסה שעולה מדברי התוספות, וגם מניסוח דברי הרמ”א, שכל מה שאדם נוהג לצאת בגללו מהבית לאורך השנה, יצדיק יציאה מהבית גם בחג הסוכות.

לשאלת הגדרת הצורך, יש להוסיף שיקול נוסף. למרות שהמשנה (סוכה פ”ב מ”ד) קובעת ש”חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה”, הרמ”א (או”ח תר”מ ג) מביא בשם האור זרוע וההגהות אשר”י, שמי ש”קבע תור” להקזת דם דווקא בסוכות, לא פטור מן הסוכה. כלומר, הפטור נובע מכך שהחיים זימנו את המחלה, ולא מכך שאדם בחר דווקא את חול המועד (כי אז יש לו זמן פנוי) כדי להכניס את עצמו למצב גופני פחות מוצלח. מדבריהם עולה עקרון חשוב, שגם אם נניח שמותר לצאת מהסוכה לכל מיני צרכים, כדאי לחשוב האם חייבים לעשות את הדבר הזה דווקא עכשיו. אפשר להבין מכאן שנגביל את הליכת הדרכים דווקא למטרות הכרחיות, ובוודאי שלא לדברים שתיזמנו דווקא למועד, כי אז יש זמן פנוי.

באיזה תוכן צריך למלא את החג

חלק מהגדרת היציאה לצורך, קשורה לשאלה באיזה תוכן יש למלא את חג הסוכות.

רבי בא בר ממל בירושלמי (מועד קטן פ”ב ה”ג) מבכה על כך שאנשים לא מנצלים את ימי המועד למטרתם: “כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אוכלין ושתין ופחזין”. במקום שהאכילה והשתיה תוביל ללימוד תורה משמעותי, הוא מוביל ל”פוחזין”, כלומר לבטלנות וחמור מכך. רבי בא בר ממל כל כך מיצר על כך, שהיה מעדיף לבטל את איסור המלאכה בחולו של מועד, כדי שאנשים יהיו יצרניים. מדבריו משמע, שההצדקה היחידה לפנאי בחול המועד הוא לעיסוק בתורה.

ומה לגבי טיולים?

מכמה דברי ראשונים משמע שיש לטיול ערך חיובי. המשנה בביצה (פ”א מ”ה) מביאה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בשאלה האם מותר להוציא דברים מרשות לרשות ביום טוב. לדעת בית שמאי מותר רק אוכל מוכן, אבל לדעת בית הלל מותר להוציא גם קטן, לולב וספר תורה. יש להניח שהם מתירים להוציא גם דברים נוספים. לדעת התוספות, בית הלל לא התירו להוציא כל מה שרוצים, אלא רק דברים שהם חלק משמחת החג. וכך הם מסבירים את הוצאת הקטן (תוספות ביצה יב ע”א ד”ה ה”ג רש”י): “דשרי [שמותר] גם טיול דהא אשכחן נמי [שהרי מצינו גם] דמשחקין בכדור שקורין פלוט”א בלע”ז ביום טוב ברה”ר אף על גב דליכא [אף על פי שאין] אלא טיול.” אם כן, לפי תוספות, גם משחק בכדור ויציאה לטיול ביום טוב נכנס במסגרת “צורך יום טוב” שמצדיק הוצאה מרשות לרשות. כמו כן, על דברי רב יוסף בגמרא בעירובין לא ע”א: “דכולי עלמא אין מערבין אלא לדבר מצווה”, קובע תרומת הדשן (סימן עז): “דהולך ביום טוב לטייל חשיב לדבר מצווה”.

עם זאת, ממקורות אחרים משמע שטיול לא נחשב דבר מצווה. השו”ע פסק (או”ח רמח, ד) שמותר לצאת לשיירא במדבר בימים א’, ב’ או ג’ למרות שהשיירה תלך לאורך ימים רבים ולא תהיה אפשרות לשבות בזמן המסע, ויצטרכו להמשיך מדיני פיקוח נפש. עם זאת, כשיוצא לדבר מצווה, ניתן לצאת אף סמוך יותר לשבת. הרמ”א מביא “יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה ואינו חשוב דבר הרשות, רק כשהולך לטייל”. מדברי רמ”א משמע שאין בטיול כלל ערך של מצוה (גם כשנניח שיש ערך ביציאה לצורך סחורה או מפגש חברתי). אמנם, עדיין יהיה מותר לצאת לשיירה, אבל לא בימים הסמוכים לשבת.

אפשר שיש כאן מחלוקת בשאלה מול מה הטיול עומד – אם זה בא להתיר יציאה לדרך (שבוודאי תכניס לאפשרות של חילול שבת, גם אם מפני הסכנה), זה לא יחשב כדבר מצווה, אבל כדי להתיר הנאה בשבת או ביום טוב, זה יחשב במסגרת של מצווה. כמו כן, אפשר שהטיול המותר, הוא כזה שיש לו גם ערך חברתי, לעומת הטיול שלא כולל ערך כזה. לחלופין, אפשר שיש כאן מחלוקת גדולה יותר בערך של הטיול בכלל.

ואכן מספר חכמים בימינו סבורים, שיציאה לצורך טיולים בחג נחשב “לצורך מצווה” בין אם בגלל שמחת החג שבעצם הטיול[10] ובין אם בגלל הערך של טיול בארץ ישראל.[11] לכך ניתן להוסיף, את הערך החברתי והמשפחתי של הטיול.

לעומת זאת, חכמים אחרים לא ראו ערך בטיול, ובוודאי לא כזה שיכול להצדיק יציאה מהסוכה, או פטור ממנה. הרב משה פיינשטיין אסר את הדבר, וקבע שגם אם זה מסב הנאה, זו לא סיבה מצדקת להיפטר מסוכה. לא ברור האם הרב משה פיינשטיין מדבר על טיול יומי, שבסופו חוזרים לסוכה, ובו האדם לא מפקיע את עצמו לגמרי מהסוכה, או טיול כזה שימנע מאדם לקיים כמעט בכלל את מצוות הסוכה, ואולי יחסו היה שונה לו היה מדובר בטיול יומי, ואולי יחסו היה שונה בהנחה שמדובר על טיול בארץ ישראל.

חכמים נוספים מחזיקים בדעה שהפטור מסוכה של הולכי דרכים הוא רק במקרה שהם יוצאים לצורך פרנסה. כך דעת הליכות שלמה,[12] פסקי תשובה,[13] ואחרים. הם קובעים שאין היתר לאדם להפקיע את עצמו מהסוכה, כשאין צורך של פרנסה.[14]

ניתן למצוא אצל כמה חכמים עמדת ביניים – מצד אחד, לא אסרו את היציאה מהסוכה לצורך טיול (אם כי העדיפו ישיבה בסוכה או לימוד תורה על פני זאת), ומצד שני, קבעו שאין פטור מדין הולכי דרכים. ממילא, אפשר לצאת לטיול ולהימנע מאכילת קבע, או לטרוח ולעשות או למצוא סוכה בדרך, במיוחד היום כשיש אפשרויות נגישות כאלו.[15] כך דעת הרב עובדיה יוסף,[16] הרב זילבר בשו”ת אז נדברו.[17] וכן קבע בפניני הלכה.[18]

עמדה זו מאפשרת ללכת בדרך המלך. מצד אחד, לאחוז בשיטתם של חכמים –  שהסוכה היא בית, שאדם יוצא ונכנס ממנה, וממילא גם יכול לטייל, בוודאי כדבר שמוסיף לשמחת החג ולשמחה המשפחתית.[19] מצד שני, יש להחמיר ביחס לשאלת הפטור מחובת האכילה והשינה בסוכה, ולפסוק שרק בצורך פרנסה או מצווה ממש יהיה פטור. מכיוון שמדובר בספק דאורייתא, ומכיוון שהיום אפשר בקלות למצוא סוכה, או תחליפים לקביעת סעודה, ראוי להחמיר בכך. [20]