יצירת כדורי תמרים בשבת הרבנית חניטל אופן

לדף המקורות באתר ספריא: יצירת כדורי תמרים בשבת (sefaria.org)

תשובה זו תתמקד בחלק השני של תהליך עשיית כדורי התמרים, שכן היא יוצאת מנקודת הנחה שהעיסה כבר מוכנה. אולם, אפתח בדיון קצר במלאכת לש שמאפיינת את השלב הראשון אך גם נוגעת לשלב השני.

מלאכת לש

גיבול תמרים עם מרכיבים שונים יכול להעלות שאלה בדבר עשיית מלאכת “לש”. בלשון הגמרא תערובת “בר גיבול” היא תערובת של מרכיבים שאפשר ללוש כדי לקבל עיסה אחידה, כמו שלישת קמח ומים יוצרת בצק. התלמוד הבבלי מייחס את הגיבול כתולדה של לש, ומגדיר את הגיבול כעירבוב מים (נוזל) עם חומר אשר סופח אותו.^[1] ישנה מחלוקת תנאים מהי הפעולה האסורה: לדעת רבי בנוסף לאיסור ערבוב החומרים, עצם נתינת מים על קמח אסורה, שכן היא מתחילה את תהליך הגיבול. לפי ר’ יוסי בר’ יהודה אין איסור בנתינת החומרים, עד לפעולת הערבוב. הראשונים נחלקו כיצד פוסקים להלכה. פוסקי ספרד פסקו כריב”י, שרק מלאכת הגיבול הינה אסורה, ואילו רב פוסקי אשכנז פסקו כרבי כפי פסיקת התלמוד הירושלמי שעצם נתינת המשקה הינה אסורה משום מלאכת לש.^[2]

לגבי חומרים שאינם ברי גיבול ישנן כמה רמות: הרמב”ם (פרק כא הלכה לג) בעקבות מהלך הסוגיה מחלק ופוסק שב”קלי” (חיטה קלויה) אין לגבל הרבה משום שדומה למלאכת לש, לעומת זאת בתבואה הנקראת “שתיתה” (שלא הביאה שליש, קלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה, והיא דומה לחול) מותר לגבל אף כמות גדולה.  וכן פוסק השו”ע.^[3]

לגבי דיבוק של חומרים כגון: מורסן, חרדל, שום), שיטת ריב”י היא שמותר לגבלם. ישנה תוספתא למסכת שבת אשר קובעת “שנותנין שמשמין ואגוזין לתוך הדבש ובלבד שלא יחבץ.”^[4] וכן פוסק הרמב”ם, והשו”ע.^[5] אמנם הפרי מגדים מגדיר ומרחיב את מלאכת לש אף לפעולת ההדבקה של המרכיבים, ולכן הצירוף של דבש עם שומשום שייך למלאכת לש.^[6]  אולם הב”ח מביא בשם המהרש”ל שאין זה דומה לעיסה, וערוך השולחן ממליץ אף את נתינת החומרים לעשות בשינוי (אם רגיל לתת קודם את הדבש, יתן את החרדל לדוגמא’ ולהפף).^[7]

יוצא איפה שלשיטת רמב”ם ושו”ע אין איסור בעצם צירוף החומרים אלא רק בעיבוד שלהם יחד – גם בעיסות ברי גיבול וגם בעיסות שאינם ברי גיבול. אולם, לשיטת רב ראשוני אשכנז קיים איסור במקרה של צירוף מים לקמח מכיוון שהם סופחים מיד והופכים לעיסה, גם לפני שלב הערבוב. לפיכך המגן אברהם מביא בשם ר’ ירוחם שכאשר מוסיפים חומץ למאכל של אגוזים שחוקות או שום, למרות שאינם ברי גיבול, מדרבנן יש לתת את הנוזל מערב שבת.^[8] משנה ברורה בביאור הלכה מעמיד את פסיקת השו”ע שמתיר נתינת החומרים ביחד בשבת לשיטת הרי”ף, הרמב”ם והרא”ש אשר פוסקים כשיטת ר’ יוסי בר’ יהודה שאין איסור אפילו בנתינת מים לקמח. אולם, לפסיקת רבי שעצם הצירוף הינו אסור, הרי לא ניתן לצרף אף חומרים היוצרים הדבקה.^[9]

הגמרא קובעת במפורש שבמידה שצירפו את החומרים ביחד מערב שבת, הרי מותר לעבד בין ביד ובין בכלי, ובלבד שלא יטרוף.^[10] אך מספר פרקים לאחר מכן הגמרא מתירה גיבול בתנאי שיעשה שינוי “יד על יד” (לא בכלי המיועד, ערבוב בשתי וערב).^[11] בעקבות סטירה זו עולה שוב מחלוקת הפסיקה האם עצם נתינת החומרים הינה אסורה בשבת. סה”ת כותב שאין מחלוקת בין התלמודים, ואף ההיתר לגבל בשבת חומרים אלו הינו רק כאשר נתן את המים מבעוד יום.^[12] וכן פוסק החיי אדם לנהוג לחומרא משום שיש בזה חשש למלאכה מדאורייתא.^[13] הבן איש חי מחלק בין סוגים שונים של בלילות, עבה ורכה. הוא אוסר צירוף בבלילה עבה, ומתיר בבלילה רכה (טחינה) בשינוי.^[14] וכן פוסק השו”ע שבשבת מותר לתת ולערבב מעט מעט בבלילה רכה.^[15]  ואף ערוך השולחן מתיר בשיוני סדר החומרים לתת חומץ על שום כתוש וכד בשבת.

להלכה: חז”ל גזרו בבלילה שאיננה מורכבת מחומר סופח ככקמח, משום מלאכת לש. אולם, ניתן לגבל חומרים אלו בשינוי. ואף לשיטת הפסיקה האשכנזית, ניתן לתת את החומרים בשינוי.

ולכן במקרה הזה בו כבר גיבלת את החומר לעיסה אחת לפני שבת, מותר לערבב אותם לאט בשבת עצמה.

עשיית כדורים:

לגבי עשיית הכדורים ישנן שלש סוגיות שונות אשר ניתן לדון בהן בכדי לענות על השאלה:

• בניין באוכלין
• עשיית צורות וסימון באוכלין
• עיבוד באוכלין ומלאכת ממרח

בניין באוכלין

בתלמוד הבבלי מסכת שבת נאמר שמלאכת מגבן אסורה משום מלאכת “בונה”, אשר מוזכרת כאחת מל”ט אבות מלאכה.^[16] לגבי הגדרתה של מלאכת מגבן נחלקו הרמב”ם והאור זרוע בדרשותיו.^[17] הרמב”ם מגדיר מלאכה זו כקיבוץ כל רכיבים לגוף אחד, וזהו הדמיון לבנין המקבץ חוליות למבנה אחד.^[18] לפי האור זרוע ישנן שתי אפשרויות להגדיר את המלאכה. האחת כהגדרת הרמב”ם, ואז האיסור לגבן הוא קיבץ מרקם אחיד שאיננו נוזלי מהחלב, אך אין בעיית בונה אם עושים ממנה צורות כפשט הרמב”ם.^[19] אולם פירושו השני הינו שמלאכת מגבן היא עצם עשיית צורות מדויקות מהגבינה, ואז עירבוב החומרים עצמם לכאורה מותר גם אם הם יהפכו לצורה אחידה כל עוד הצורה אינה מדוייקת. לפי שיטת הרמב”ם אסור לגבן גבינת טווארוג, שהוא כנראה גבינת טבורוג (טוב טעם) בימינו, גבינה חצי קשה, מכיוון שתהליך הגיבון הוא יצירת מקשה אחת, אך לפי השיטה השניה מותר מכיוון שבגבינה חצי קשה (טווארוג) אין בעיה של צורות מכיוון שהגיבון שלו אינו יוצר צורה מדויקת.^[20]

השולחן ערוך מייחס לקיבוץ דבילות (תאנים מיובשות) את איסור מעמר.^[21] המגן אברהם תמה מדוע מלאכה זו איננה מיוחסת למלאכת מגבן מכיוון שמדביק את התאנים ביחד למאין עוגה, ועונה כי איסור מגבן חל כאשר “מכוון ליפותו ולהשוותו” ולא לפעולת ההדבקה כשלעצמה.^[22] באופן דומה ר’ שלמה גאנצפריד בקיצור שולחן ערוך פוסק שאיסור בונה שייך גם במאכלים, כאשר מדבק פירות ומשווה אותם שיראו יפה.^[23] וכן פוסק ר’ אברהם דאנציג בעל חיי אדם, שיש איסור בונה באוכלים בכלל, ולא רק בגבינה, כאשר מיפה אותם בצורות מסויימות.^[24] כלשונו: “אפילו המדבק פירות ומכוין לעשותם בעל תמונה ארוך או מרובע חייב משום בונה”.

ואכן לאור ההבנה של האור זרוע, שו”ת שבט הלוי מוצא לנכון להחמיר בעשיית צורות יפות, שמא איסור זה שייך אף באוכלים כגון גבינה אשר מיועדים לאכול בו ביום.^[25] לפי הדעות הללו עשיית כדורי תמרים בשבת מעיסה שכבר מוכנה מערב שבת אסורה משום בונה באוכלים.

לעומת זאת שו”ת באר משה נסמך על המאירי אשר תמה כיצד מגבן הינו תולדה של מלאכת בונה, הרי כלל נקוט בידנו ש”אין בניין וסתירה בכלים”, וממילא ודאי שאין באוכלין חשש זה.^[26] הוא מתרץ, שהאיסור הינו ביצירת דבר חדש שלא היה בעולם. וכן הוא כותב בתשובה הבאה שכל ההגדרה של מגבן הינה צירוף לצורה חדשה ע”י נוזלים, מה שאין כן ביצירת צורה מעיסה, כפי שכותב החיי אדם.

עשיית צורות וסימון באוכלין

דיון זה נלמד מהלכות יום טוב שמתירה רק הוצאה מרשות לרשות ומלאכות מסוימות מ”סדרא דפת” לצורך אוכל נפש. פעולות אחרות כמו כתיבה ובונה אסורות גם אם הם קשורות לאוכל. ממילא ניתן ליצור זיקה מהלכות יום טוב להלכות שבת – במלאכות שאינן שייכת למלאכת אוכל נפש המותרת ביו”ט – מה שמותר בהלכות יום טוב יהיה מותר גם בהלכות שבת.^[27] בתלמוד הבבלי מסכת ביצה נאמר שאסור לסמן ולעשות “בית יד” בבשר.^[28] אולם מתואר שם שרבה בר רב הונא היה חותך את הבשר בצורת משולשים (“תלת קרנתא”), ורש”י שם מפרש שעשה כן בכדי לסמן לבני ביתו.

הרוקח בהלכות פסח כותב שלמרות שחקיקה איננה נחשבת כתיבה בהל’ גט, הרי היא נחשבת כתיבה ביו”ט, ואסור לסמן כן אוכל.^[29] השבות יעקב מבין שלשיטתו פעולת הסימון אסורה ביו”ט אך מותר לעשות כן משום אוכל נפש.^[30] וכן מעלה בסברה המהר”י אסאד בשו”ת יהודה יעלה.^[31] אולם, בעקבות פסיקת השו”ע בהלכות יו”ט שאסור לעשות חור בבשר, אלא רק סימן, החיי אדם והמשנה ברורה סוברים שמותר סימן שאיננו מקצועי, כגון כתיבה או חקיקה בצורה פשוטה.^[32]

בנוסף, החיי אדם כותב שכל המלאכות אשר אסורות בשבת משום בונה, כגון משרטט ומחתך, אסורים גם ביום טוב. שו”ת באר משה מכריע ממילא שביו”ט אין בעשיית כדורים מעיסה לצורך בישול (כגון גפילטע פיש וקניידלך) משום מלאכת בונה, מכיוון שאין בכך יצירה של מוצר חדש כמו בעשיית גבינה. יסוד המלאכה שייך גם בהלכות שבת, ומכאן לשיטתו אין בעיה בעשיית כדורים מאוכל בשבת, שהרי יסודות מלאכת בונה שייכות באופן שווה הן ביו”ט והן בשבת. וכך פוסק גם האורחות שבת מסיק מכך שמותר לעשות צורות של כדור מאבטיח בשבת ע”י כלי המיוחד לכך, ואין בזה חשש לעשיית צורה.^[33] אולם, שמירת שבת כהלכתא מחמיר בעקבות החיי אדם, ואוסר להשתמש בכלי מיוחד המיועד לעשיית צורות לשם חיתוך אבטיח.^[34] וכן שו”ת שבט הלוי תוהה לגבי עשיית כדורי גלידה עם כף גלידה, אשר יוצרת צורה יפה, (למרות שהם נמסים, ולכן יש מקום להתיר).

עיבוד באוכלין ומלאכת ממרח

במסכת שבת מובאת שמועה בשם ריב”ל ש”הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק”.^[35] הגדרת מלאכת “ממחק” הינה החלקת העור המופשט מהבהמה, והגמרא מסיקה ש”השף בין העמודים חייב”.^[36] אמנם לפני כן קובע רבא ש”אין עיבוד באוכלין”. המרדכי מסיק מכך שמותר להחליק “טרטר”ש” (מעין תבשיל) של תפוחים, אולם הוא מסייג שמא יש עיבוד באוכלין מדרבנן.^[37] הוא מכריע שבמידה והמאכל נאכל גם ללא ההחלקה, הרי ניתן להתיר, ומסיים שהמחמיר תבוא עליו הברכה.

אמנם המחבר פוסק שאסור למלוח בשר וביצה מבושלים להניחם (לסעודה הבאה).^[38] הט”ז תמה אם הוא אסר משום חשש של איסור מעבד, ומכריע שלפי הב”י אין במליחת מוצר מבושל אפילו חשש איסור דרבנן, אלא שו”ע אסר להניח לסעודה הבאה מחשש טירחה בשבת.^[39] לעומת זאת הרמ”א, בעקבות המרדכי, מתיר להחליק אוכל בשבת, וטוען שאין בזה חשש לאיסור ממחק, אבל מסייג ש”המחמיר… תבוא עליו ברכה”.^[40] המגן אברהם והמשנה ברורה מעמידים דין זה רק כשאפשר גם לאוכלו בדרך אחרת, משום שאם זו דרכו, הרי יש בזה דמיון למלאכת ממחק, והם טוענים שיש עיבוד אוכלין מדרבנן.^[41] פרי מגדים מחמיר יותר וכותב שכמו שיש עיבוד אוכלין מדרבנן, כך יש ממחק באוכלין מדרבנן, וממילא יהיה אסור למרוח כן אפילו לאותה סעודה.^[42] המשנה ברורה מקל על דברי הפרי מגדים ומסייג שמירוח זה איננו כולל מריחת תפוחים או חמאה על לחם.^[43] וכן מובא בכף החיים ובילקוט יוסף.^[44] הבאור הלכה מדייק ברמ”א שדווקא במאכל של תפוחים (ייתכן שתפוחי אדמה) קיים איסור של מירוח משום “שדרך הוא ליפות ולהחליק המאכל ע”י המירוח…”, ואכן יש בזה מראה של מלאכת ממרח.^[45] וכן מובא בכף החיים.

שמירת שבת כהלכתה מסיק שאין לעשות צורות מיוחדות מחמאה, מרגרינה וכיו”ב כפי שעושים לנוי לשם אירוח.^[46] מכאן עולה שלרוב הדעות קיים איסור ממחק באוכלים – אך רובם מצמצמים את האיסור ומתירים מירוח אוכלים לסעודה הקרובה (ולא לבאה משום טרחה) או אם אינו מתכוון ליפות. אך הפרי מגדים אוסר בכל מצב מירוח משום מלאכת ממחק, אולם, הן המחבר והן הרמ”א התירו לשם אכילה.