מה המקור לכיסוי המרפקים והברכיים? - מתן - מכון תורני לנשים

מה המקור לכיסוי המרפקים והברכיים? הרבנית דבי צימרמן

שבט תשפ"ב

נושאים: צניעות

שאלה

אבקש את עזרתכן. בתי רוצה לדעת מה המקור לכיסוי המרפקים והברכיים, ומהו המקור לאורך החצאית או החולצה? תודה!

תשובה

אם הייתה תשובה פשוטה לשאלתך, הייתי מצביעה על הפסוק, או הדף בגמרא, או הסעיף בשולחן ערוך – ואולי על כולם גם יחד – ומסתפקת בכך. אבל התשובה אינה כל כך פשוטה; לא רק שאין מקורות מובהקים לדיני צניעות, הנושא גם טעון מאוד, ועלול להוביל למתיחות בין בני הבית, או בין אישה להלכה.

לכן, לפני שאני פונה לענות על השאלה שלך, אקדים כמה מילים, לאחר מכן אשתדל לספק את המקורות המרכזיים הנוגעים לנושא. אשמח לספק מענה לשאלות נוספות שיעלו בעקבות הדברים.

הקדמה

מקורות מעטים בלבד בתלמוד ובראשונים מפרטים באופן מפורש את הלכות הצניעות הנוגעים ללבוש האישה. לעניות דעתי יש סיבות פילוסופיות וחברתיות לחוסר התייחסות זה. הלכות הנוגעות לצניעות האישית כרוכות באופן מובהק בנורמות הלבוש הנהוגות בחברה, ולכן גם עשויות להשתנות בהתאם לזמן ולמקום. מאידך, כאשר הנורמה החברתית מקפידה על צניעות אין צורך לפרט הלכות אלו, שכבר מקובלות ממילא. כאשר המקורות התלמודיים מתייחסים למושג “צניעות”, אין הם עוסקים באורך החצאית; המושג בדרך כלל מתייחס לכללי התנהגות שנוגעים הן לנשים והן לגברים – התנהגויות שמצמצמות את ההתעסקות בפן הגופני, ומדגישות את הפן הרוחני.

רעיון זה לעיתים הולך לאיבוד בהתמודדות של עולם ההלכה המודרני מול הגסות של התרבות המערבית וההחפצה של הגוף בכלל, והגוף הנשי בפרט. הכוונה אמנם רצויה, אבל הכלים בעייתיים: הם מעבירים את המיקוד לאורך החצאית או צורת הבגד, תוך קביעת כללים מחמירים ללבוש של נשים, לפעמים בלי הסבר או מסורת הלכתית ברורה. ההלכה אמנם קובעת פרמטרים ברורים למידות וגבולות כמו גודל הסוכה, נפח היין לקידוש, או גובה העירוב – אבל יישום הגדרות הלכתיות מעין אלו בנוגע לגוף האישה עלול להוביל לרתיעה ואי נוחות.

למרבה הצער עידוד הצניעות מתפרש לעיתים קרובות כמיושן ואנטי-פמיניסטי, וכסוג של החפצה. העובדה שרוב הספרים מתמקדים בלבושן של נשים ולא של גברים מחריף את הבעיה.[1] בתפקידי החינוכי מול נערות מצאתי שמתן הדגש על פרטים אלו בא לעיתים קרובות על חשבון ערכים והלכות שברמה החינוכית קל יותר לנערות להזדהות איתם, ואולי אף מרכזיים יותר בקיום התורה. ההתמקדות בהלכות צניעות עלולה להביא לניכור מהמסורת ההלכתית, ולהרחיק מחשבתית ילדים מהוריהם.

לכן, יש לגשת לנושא זה ברגישות ובזהירות.

חשוב גם לציין שהפרטים המעטים שכן מובאים בתלמוד אינם מפרטים מה נדרשת האישה לכסות, אלא למה אסור לגבר להיחשף בזמנים מסוימים, או מה אישה צנועה מכסה בדרך כלל.

לאור הערות אלה, אפרט מספר מקורות ואסביר מה אפשר ללמוד מהם.

ערווה ושוק

הנביא ישעיהו מקביל בין השוק לערווה (ישעיהו מז, ב): “קְחִי רֵחַיִם, וְטַחֲנִי קָמַח; גַּלִּי צַמָּתֵךְ חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל גַּלִּי שׁוֹק, עִבְרִי נְהָרוֹת: תִּגָּל, עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ […]”. התלמוד עוסק בהגדרת הערווה במסכת ברכות (כד, א). לדעת רב יצחק, אפילו טפח אחד מגולה מעור האישה נחשב לערווה; לדעת רב ששת, הבעיה אינה גילוי גופה של האישה אלא דווקא ההסתכלות על ידי הגבר. לאור דעה זו הגמרא מסייגת את דעת רב יצחק ומגבילה את הגדרת הערווה לזמן אמירת קריאת שמע על ידי האיש. הגמרא מביאה את הפסוק מישעיהו כסמך להגדרת שוקה של האישה כערווה.

האם הבעיה ההלכתית נובעת מחשיפת גוף האישה, או הבטה של האיש בזמן שהוא קורא קריאת שמע? כלומר, האם אישה נדרשת לכסות את גופה, או האם האיש נדרש לא להביט בה בזמן שהוא קורא שמע?

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן עה סעיף א), נפסק: “טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, אפילו היא אשתו, אסור לקרוא קריאת שמע כנגדה”. נראה מכאן שיש בעיה הלכתית בהבטה של האיש בזמן שהוא קורא שמע, ולא דרישה מהאישה להתכסות. עם זאת, ייתכן שהשולחן ערוך אינו מתייחס לשאלת חובת הכיסוי משום שעל פי הנורמה החברתית שהכיר בזמנו האישה הייתה ממילא מכסה את רוב גופה.

גם במשנה ברורה אין התייחסות מפורשת לאזורים בגוף שהאישה נדרשת לכסות; ולמרות זאת, הוא מכנה את המנהג ללכת עם שוק או זרוע חשופה “דרך הפרוצות”. לדעת החזון איש בשוק הכוונה לכל אורך הרגל, משום שמובן מאליו שיש לכסות את הירך ולכן אף פחות מטפח מתחת לברך יהי אסור לחשוף. לעומת זאת, במשנה ברורה השוק מוגדר כירך שבא אסור אף פחות מטפח, וכיסוי הרגל כולה תלוי בנורמות החברתיות המקובלות בכל מקום. בפרי מגדים מובאת דעה מקילה בנוגע לכיסוי הברך: לפי דעה זו השוק מתחיל מעל הברך, ולכן אפשר לגלות את הברך אם הדבר מקובל.

הזרוע

דין הזרוע בהלכה ברור אפילו פחות מדין השוק. בגמרא בכתובות עב, ב מובא שאדם יכול לגרש את אשתו בלא כתובה אם היא “טווה בשוק”. מפרשי הגמרא מסבירים שהסיבה לכך היא שבזמן שהאישה טווה נחשפים אזורים בזרועותיה שבדרך כלל מכוסים.

אילו אזורים בזרוע מכוסים בדרך כלל? הרב יהודה הנקין מסכם את הדינים שעולים ממספר מקורות, וכותב שאסור לגלות את בית השחי, שהוא חלק מפלג הגוף העליון – ולכן אסור בהחלט ללבוש חולצה ללא שרוולים. הדין של יתר האזורים בזרוע הוא שילוב של נורמות חברתיות ופרשנות של המקורות. בעוד שבמקורות רבים נזכר הדין של כיסוי עד או מעבר למרפק, ייתכן שאפשר להצדיק כיסוי של רוב הזרוע, עד טפח מעל המרפק.

לסיכום:

סיכום הלכתי

החוט הקושר בין כל המקורות, החל בגמרא וכלה באחרונים, הוא ההנחה שיש אזורים בגוף שראוי לכסות בציבור. עם זאת, ההנחיות אינן חד משמעיות, ונראה שהן תלויות בנורמות חברתיות ובמצבים מסוימים. כמענה לשאלה מובאים בהמשך מקורות רלוונטיים לעיון,  בפסקאות הבאות כתבתי הנחיות שתואמות את הקונצנזוס ההלכתי.

יש לכסות את כל פלד הגוף העליון (כולל בית השחי) ועד הירכיים בציבור. לדעת הרב הנקין, הואיל ואזורים אלה צמודים למקום הערווה, אותה הוא מגדיר כאזורים המוצנעים של הגוף, חובה לכסותם. כיסוי האזור שמן הברך ומטה תלוי בנורמות חברתיות המקובלות בקהילה, כפי שמסבירים המשנה ברורה והפרי מגדים. בנוסף, אסור לחשוף את כל הזרוע. ההלכה מקובלת  היא כיסוי המרפק או עד טפח מעל המרפק.

במקורות יש מקום לקריאה מקלה יותר, שמתירה שרוולים שמכסים רק חצי מהזרוע העליונה, או גילוי הברך – שכן לפי הפרי מגדים הברך עצמה אינה חלק מן השוק ואינה ערווה, ומותר לגלות עד למעלה מן הברך. עמדה זו פחות מקובלת בזרם המרכזי של ההלכה, אבל היא משקפת נורמות בכמה מן הקהילות האורתודוכסיות.
לעניות דעתי, למרות שנראה שיש עדיפות הלכתית להתלבש בהתאם לעמדות הזרם המרכזי בהלכה, חשוב לפעמים לתת לגיטימציה לקריאות מקלות יותר. אנו חיים בחברה שנוטה לשפוט אנשים לפי המראה החיצוני שלהם; בנות נדחות מבתי ספר ונשים מרגישות דחויות בקהילות אורתודוכסיות בשל צורת הלבוש שלהן, במקום האופי והמסירות שלהם להלכה. כאשר נשים ונערות מרגישות דחויות בשל דבר שטחי כמו צורת לבוש, הן עלולות לפקפק בסדרי העדיפויות של היהדות האורתודוקסית, ולחפש את ביתן הרוחני במקום אחר. האם אנחנו רוצים שזה יהיה המבחן היחיד לקיום ההלכה? אני תוהה אם האפשרות להתחיל בדעות מקלות יותר הייתה מאפשרת לנשים ונערות רבות להשתלב באופן יותר טבעי בקהילה הדתית ולשלב את ההלכה בחייהן.

מצד שני היום יש אבדן פרופורציה מוחלט בקשר להצנעת הגוף. קשה לי לחשוב על תקופה אחרת שבה הגוף בכלל, וגופן של נשים בפרט, זכו להחפצה גדולה יותר. דווקא בשל כך ייתכן שהלכות אלו חשובות יותר מתמיד; ועם זאת דיני צניעות הם מקור למתיחות גדולה עם התרבות והחברה הסובבת אותנו. תרבויות הממשטרות את הלבוש הנשי נתפסות כארכאיות, מדכאות, ומתעללות. לעיתים קרובות, תפיסה זו נכונה. חשוב למצוא את היופי במסורת שלנו ואת ההזדהות איתה לשם העברתן לדורות הבאים. חשוב גם לזכור שהשאיפה שלנו לא צריכה להיות קיום ההלכה באופן המינימלי ביותר; יש לשאוף לשיפור והתקדמות בזמן שאנו גדלים בתורה, ולקיים על הצד הטוב ביותר, גם את דיני הצניעות. הנביא מיכה אומר (ו, ח), “הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ”. כל איש ואישה נדרשים להחליט כיצד הם לוקחים על עצמם לקיים ולקדם את מסורת הצניעות, ומהי הדרך הנכונה להציג את עצמם בעולם באופן ששומר על כבודם ועל צניעותם.

הערות שוליים

תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף כד ע”א

א”ר יצחק: טפח באשה ערוה.

למאי?

אילימא לאסתכולי בה- והא א”ר ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף.

אלא באשתו ולק”ש. (= ולקריאת שמע)

אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה שנאמר (ישעיה מז) ‘גלי שוק עברי נהרות’ וכתיב (שם) ‘תגל ערותך וגם תראה חרפתך’.

רש”י שם

גלי שוק. וכתיב בתריה ‘תגל ערותך’.

שולחן ערוך אורח חיים סימן עה סעיף א

טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, אפילו היא אשתו, אסור לקרוא קריאת שמע כנגדה.

משנה ברורה סימן עה

(א) לכסותו – אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום בפרסות רגל עד השוק [והוא עד המקום שנקרא קניא בל”א]. במקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדו שכיון שרגיל בהן אינו בא לידי הרהור, ובמקום שדרכן לכסות שיעורן טפח כמו שאר גוף האשה אבל זרועותיה ושוקה אפילו רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור:

משנה ברורה סימן עה

(ז) פחות מטפח – ואם השוק מגולה י”א דאפילו באשתו ופחות מטפח אסור לקרות נגדה שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים. וכ”ז לא איירי אלא לענין איסור ק”ש (= קריאת שמע) דהאיסור הוא להרבה פוסקים לקרות נגד המגולה אפילו בלא מכוין לאיסתכולי, אבל לענין איסור הסתכלות לכו”ע (= לכולי עלמא) המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה כיון שמסתכל בה להנות עובר בלאו דלא תתורו אחרי עיניכם.

פרי מגדים או”ח ע”ה, משבצות זהב אות א ומשנה ברורה אות ב

שוק היא מארכובה, נמצא כל כף הרגל עד “הקניא” (הברך) אין חשש, במקום שהולכים מגולה.

חזון איש או”ח סימן טז אות ח

שוק נראה שהיא פרק התחתון מארכובה עד כף העקב, אבל מן הארכובה למעלה לא היה צורך להשמיע. הרי כתב הראב”ד שבאיש דרכו להיות מגולה, וזה אינו אלא פרק התחתון. שוק המוזכר באדם היינו פרק התחתון, וכל טפח מגולה אסור. אולם משנה ברורה הקל בפרק התחתון… וכן נראה שאם באנו לאסור גם פרק הקנה, אם כן אף מקצתו אסור וכן במקום שהולכות יחפות, ודאי מגלה קצת פרק התחתון, ומזה היה נראה ששוק המוזכר כאן, היינו שוק שאצל הירך ולפי זה לא היה מתבאר בגמרא דין פרק התחתון ותלוי במנהג, כמו שכתב הפרי מגדים. וקשה להכריע בדבר.

גם יש לעיין ביד, אם פרק התחתון שבין הזרוע והכף בכלל האיסור, ואם מועיל בו מנהג.

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף עב ע”ב

וטווה בשוק: אמר רב יהודה אמר שמואל במראה זרועותיה לבני אדם. רב חסדא אמר אבימי בטווה ורד כנגד פניה:

תוספות מנחות דף לז ע”א

ואור”ת (=ואומר רבינו תם) דהוא גובה הבשר שבזרוע שבין בית השחי למרפק שקורין קודא,  לא כדברי המפרשים גובה בשר שבאותו עצם שבין היד למרפק.

ספר רוקח הלכות תפילה פרק שכד

ושער בין של אשתו בין של אשה אחרת או שוקה או טפח בבשר או בזרועותיה מגולות אסור.

הרב יהודה הנקין, Modern Controversies in the Jewish Community, Understanding Tzniut, עמ’ 23 (תורגם מאנגלית)

האחרונים למדו מכאן (מהרוקח) שדין הזרוע כדין השוק. אני מופתע מכך, משום שקריאה זהירה של הרוקח מעלה מסקנה שונה. הוא משנה את סדר הגמרא ופותח בשיער ובשוק, ולאחר מכן מזכיר טפח, במקום לפתוח בטפח. הוא רומז בכך שהטפח, שמוזכר רק מאוחר יותר, אינו מתייחס לשוק או לשיער. אבל הוא גם אינו כותב “טפח בבשר או בחלק העליון של זרועותיה”, אלא “טפח בבשר או בזרועותיה מגולות”. נראה שיש לפרש לקולא, שהכוונה היא גילוי של רוב הזרוע, משום שאם יותר מחמישים אחוז מהזרוע העליונה מכוסה וודאי אי אפשר להחשיבה “מגולה”.

דין זרועותיה מגולות דומה בנוגע לקריאת שמע לדת יהודית, המנהג המחייב של דיני צניעות לנשים יהודיות. כך מובא בכתובות עב, ב: “אמר רב יהודה אמר שמואל במראה זרועותיה לבני אדם”. ובגיטין צ, א: “זו היא מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה”

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף צ ע”א-ע”ב

זו היא מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה … זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר (דברים כד) כי מצא בה ערות וגו’ ושלחה מביתו

תלמוד ירושלמי מסכת גיטין פרק ט הלכה יא

והא תני ב”ש אומרים אין לי אלא היוצא משום ערוה בלבד. ומניין היוצאה וראשה פרוע צדדיה פרומין וזרועותיה חלוצות? תלמוד לומר כי מצא בה ערות דבר.

קרבן העדה ירושלמי גיטין פרק ט הלכה יא

מ’בגדיה קרועין’ אע״פ שאין בשרה נראית, אי נמי בשבשרה נראית איירי וזרועותיה בעינן שיהו חלוצות לגמרי אבל אם זרועות בגדיה קרועות אע״פ שבשר זרועותיה נראה אין זה פריצות:

הרב יהודה הנקין, Controversies in the Jewish Community, Understanding Tzniut, עמ’ 24 (תרגום מאנגלית)

יוצא מרש”י, ומהירושלמי, ומקרבן העדה, שהגילוי שמכונה פריצות בזרוע העליונה נובע לא מהזרוע עצמה אלא מן הבשר שנגלה דרך הזרוע. לפיכך ניתן לבסס טיפולוגית:

שמלה ללא שרוול – אסורה לכל הדעות, משום שאפשר לראות דרכה את הגוף.
שרוולים קצרים, רופפים – אסורים אם אפשר לראות דרכם את הגוף.
שרוולים קצרים צמודים – אין רואים את הגוף, אבל אסורים אם רוב הזרוע חשופה (רובו ככולו)
שרוולי חצי בין הכתף למרפק – אסורים משום טפח מגולה, אך עם מקום ללימוד זכות.
שרוולים עד טפח מעל המרפק – המינימום המותר.
שרוולים עד המרפק – מומלץ.
שרוולים מעבר למרפק – רמה ראשונה של חומרא.
שרוולים עד כף היד – רמה שניה של חומרא.

כל אלה אינם מהווים תחליף למנהג המשפחה או הקהילה.

[1] פתרון אפשרי אחד לבעיות הללו הוא להנהיג קוד לבוש זהה לנשים וגברים כאחד – בציפייה שכולם יכסו אזורים קבועים בזרועות, ברגליים, ובגב. הצניעות היא עניין קהילתי, שאינו נוגע לנשים בלבד.

אולי יעניין אותך גם:

קריאת ספרות חול בשבת מה המקור לכיסוי המרפקים והברכיים?

תבלינים נפרדים לבשרי וחלבי מה המקור לכיסוי המרפקים והברכיים?

הסרת תווית מבגד חדש בשבת וביום טוב מה המקור לכיסוי המרפקים והברכיים?

קיצור דיני ערב פסח שחל להיות בשבת מה המקור לכיסוי המרפקים והברכיים?

הרבנית דבי צימרמן דבי צימרמן מלמדת תנ"ך, גמרא ומחשבה במספר מדרשות בירושלים. יש לה תואר ראשון בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת בר אילן והיא מסיימת תואר שני בחינוך. היא בוגרת התכנית למקרא ופרשנות במתן ולמדה תלמוד בבית מורשה. עמיתה בתכנית הלכתא במתן.

כמה מילים על הפרויקט שאלה - כתובת נשית לשאלות בכל תחומי ההלכה. מי המשיבות שלנו? בוגרות תכנית הלכתא - תכנית שש שנתית ללימודי הלכה במתן. לכל המשיבות רקע עשיר בלימוד גמרא והלכה והן משמשות כתובת לשאלות ופניות בקהילה ובבית המדרש. כל התשובות נידונות בקרב הוועדה ההלכתית של 'שאלה' בה, יחד עם המשיבות, יושבים הרב הדיין אריאל הולנד והרב יהושע מאירסון.

לתמוך ב"שאלה"