מוקצה בעוף חי הרבנית חניטל אופן

על רגל אחת

השאלה של טלטול בשר חי בשבת נדונה בתלמוד ובפוסקים. כפי שתיארת, יש כאן עוף שמיועד לאכילת אדם אך איננו ראוי לו בבין השמשות – השעה שקובעת האם יש לחפץ מסויים מעמד של מוקצה. לאור המחלוקות בעניין איסור מוקצה ומעמד בשר חי בשבת נראה שלכתחילה יש לפסוק שבשר כזה הינו מוקצה ואסור בטלטול, מכיוון שאינו ראוי לאכילת אדם ואינו מיועד לאכילת כלבים. אך במקרה שאדם חס על הבשר ויהיה כאן הפסד יש מקום להתיר לפסוק כשיטות המקילים, לדוגמא הט”ז שפוסק שאינו נחשב למוקצה אם הבשר החי ראוי לאכילת כלבים (גם אם בפועל האדם לא היה נותן אותו לכלבים), ולהתיר טלטול להכניסו למקרר.

מכיוון שניתן לסמוך על פסיקת הט”ז ושאר הפוסקים המקילים, כפי שנראה במשנה ברורה, אין צורך להיכנס לדיונים אחרים בנושא מוקצה כגון מתי ואיך ניתן לטלטל חפץ שנחשב מוקצה בשבת, והאם יש לבעיות ההיגיניות הנובעות מהשארת בשר חי מחוץ למקרר השלכות על ההלכה למעשה.

בעיון

הקדמה קצרה על איסור מוקצה בשבת

בהלכות מוקצה קיימת מחלוקת בסיסית בין ר’ שמעון – שלדעתו אין מוקצה, ובין ר’ יהודה – שלדעתו יש איסור מוקצה.[1] אמנם, גם לר’ שמעון ישנו מושג של מוקצה במקרים מסויימים, על סמך אמירתו של שמואל בתלמוד הבבלי: “אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד”.[2] הגמרא מסבירה שמה שנדחה ע”י האדם בידיים בערב שבת באופן מוחלט, הרי הוא מוקצה גמור גם לשיטת ר’ שמעון.

הנביא ישעיהו אמר ביחס לשבת: “…וְכִבַּדְתּוֹ֙ מֵעֲשׂ֣וֹת דְּרָכֶ֔יךָ מִמְּצ֥וֹא חֶפְצְךָ֖ וְדַבֵּ֥ר דָּבָֽר”.[3] חז”ל דרשו “שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול”.[4] וכך מסביר הרמב”ם: “שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר “ודבר דבר” קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו.”[5]

לפי הרמב”ם, איסור טלטול נובע מהאופי של שבת. הראב”ד חולק על הרמב”ם וסובר שאיסור טלטול הינו גזירה שמא יבוא להוציא מרשות לרשות.[6] ערוך השולחן מבין מדעת הרמב”ם שאלו הלכות ששייכות לתחום עיצוב אופי השבת מן התורה, למרות שאינן מפורשות בתורה ונתנו להכרעת חכמים. שהרי לא ייתכן שההילוך בשבת, הדיבור, וההתעסקות בחפצים תהיה כמו ביום חול. פשוט הוא שגם האווירה של השבת מעוגנת בהוראות מן התורה. מכאן, שלדעת ר’ שמעון איסור טילטול המוקצה הוא מן התורה.[7] באיסור זה נכללים כל מה שאדם מקצה מדעתו באופן מוחלט לפני השבת, ואין דעתו עליו כלל בשבת. מקובל כי נפסקה הלכה בשבת כר’ שמעון.[8]

לאור ההקדמה, על מנת לדון בשאלת טלטול העוף החי, יש לבחון את שאלת המעמד של העוף בערב שבת ודעתו של האדם עליו. לגבי זה יש להעמיד את שיטות האמוראים ביחס למחלוקת התנאים הנ”ל.

הגדרת מוקצה בבין השמשות

מקובל שמה שאדם “מקצה מדעתו” בבין השמשות בין שישי לשבת נחשבת למוקצה כל השבת. במשנה נאמר כי בשבת מותר לחתוך דלעת לפני בע”ח ושמחתכין את הנבלה לפני הכלבים.[9] לכאורה לפי הכללים שראינו דלעת ונבלה נחשבים למוקצה![10] איך ניתן ליישר משנה זאת עם הדעות שראינו?

רש”י והרא”ש שם מפרשים שהדלעת היתה תלושה מערב שבת.[11] הבית יוסף מדייק בפירושו של רש”י כי דרישה זו תקפה אף לשיטת ר’ שמעון, שהרי ר’ שמעון מסכים כי קיים מוקצה במה שאדם דוחה בידיים בבין השמשות, ודלעת שאינה תלושה נחשבת לדחויה בידיים.[12] אולם, רש”י מפרש כי ר’ שמעון מתיר אף בנבלה שמתה (התנבלה) ביום השבת עצמו, ולכאורה היתה דחויה בערב שבת.[13]

מקרה הנבלה מהווה דיון מהותי בשיטתו של ר’ שמעון. בסוגיה נוספת מובאת מחלוקת בנוגע לשיטת ר’ שמעון לגבי חיה שהתנבלה בשבת.[14] מר בר אמימר מוסר בשם רבא שרבי שמעון מודה בבעלי חיים שמתו בשבת עצמה אסורין. ואילו מר בריה דרב יוסף  מוסר בשם רבא שרבי שמעון חולק אף בבעלי חיים שמתו בשבת, שהן מותרין. רש”י מפרש שם שאף למי שאוסר, הרי הוא מתיר בבעל חיים שהיה מסוכן מערב שבת, משום שדעתו היתה עליו.[15] אולם לשיטה השניה, ההיתר מתבסס על כך שהרי בהמות תמיד מיועדות כנבלות לכלבים.

הגמרא בשבת מביאה מחלוקת אמוראים כמי פוסקים – האם כר’ יהודה או כר’ שמעון.[16] במסכת ביצה פשוט שבשבת ולדעת ר’ שמעון אין מוקצה.[17] בתחילת המסכת רב נחמן מחלק בין שבת, שאז פוסקים כר’ שמעון, לבין יום טוב, שאז פוסקים כר’ יהודה[18]. הרי”ף[19], הרמב”ם[20] והרא”ש[21] פוסקים להלכה כר שמעון בשבת.[22] הטור פוסק בפשטות כי מותר לתת לבעלי חיים כל נבלה שהתנבלה בשבת. עם זאת, בהלכות יו”ט הוא כותב שלדעת ר’ שמעון מותר רק בבהמה שהיתה מסוכנת מערב שבת.[23] הב”י מתייחס לסתירה בדעת הטור ומכריע שמכיוון שמדובר בדיני מוקצה שהם מדרבנן, פוסקים לקולא, וגם אם הבהמה היתה בריאה לפני שבת ונתנבלה בשבת מותר לתת את לכלבים, וכן הוא פוסק בשו”ע:[24]

“מחתכין נבילה לפני הכלבים אפי’ נתנבלה היום, בין שהיתה מסוכנת בין שהיתה בריאה.”

הבחנה בין דיני מוקצה ביום טוב ובשבת

שאלה נוספת עולה מהמשנה במסכת ביצה[25]. שם נאמר: “בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה.” ממשנה זו יוצא שהבהמה שנתנבלה בו ביום (ביו”ט) היא מוקצה. התלמוד הבבלי שם מעלה תירוץ  (בשם זעירי), כי מדובר בבהמת קודשים אשר אסורה בהנאה וממילא אסור לתת אותה לבעלי חיים[26]. הרי”ף[27] והרא”ש[28] פוסקים כן להלכה.

בעקבות הטור שהבחין בדין הנבלה בין שבת לבין יו”ט, הבית יוסף מעלה תירוץ מכיוון שונה. לדעתו, במסכת ביצה מדובר בהלכות יום טוב אשר בהם הרי”ף[29] והרמב”ם[30] פוסקים במוקצה כשיטת ר’ יהודה שיש מוקצה, ולכן שם במידה ונתנבלה בו ביום, הרי היא מוקצה ואסור לטלטלה (אא”כ היתה מסוכנת בין השמשות). אולם בשבת, אפילו אם היתה בריאה ולא היתה דעתו עליה, אין בה דין מוקצה. פסיקה זו מיוסדת על ההבחנה אשר רב נחמן יוצא בתחילת המסכת.[31]

מעמד בשר חי בהלכות שבת

בתלמוד הבבלי מסכת שבת מביאים שמועה אשר יוצרת חלוקה בין בשר מלוח – שלפי כל השיטות איננו מוקצה, ובשר תפל.[32] רב הונא ורב חסדא מסכימים שמותר לטלטל בשר מלוח. אולם, לגבי “בשר תפל” הם חלוקים: “רב הונא אמר: מותר לטלטלו, רב חסדא אמר: אסור לטלטלו”.

הגמרא מקשה על פסיקת רב הונא שמתיר לטלטל את הבשר התפל, למרות שהוא פוסק כדעת ר’ יהודה, שיש איסור מוקצה. היא מתרצת, שרב הונא אוסר אכילת מוקצה, אבל מתיר את טלטולו. למרות שרב חסדא אסר טלטול בשר תפל, הגמרא מקשה מסיפור ממנו משמע שהתיר לטלטל אווז לא מבושל, ומשם משמע שאין מוקצה. הגמרא מתרצת, שרב חסדא התיר לטלטל את האווז בגלל שהוא ראוי לאכלו כאומצא (בשר חי). לא ברור מסוגיה זו האם רב חסדא החמיר כשיטת ר’ יהודה (לאסור לטלטל, אלא אם כן ראוי לאכילה חי), או שאיסור הטלטול של בשר תפל, אלא אם כן הוא ראוי לאכילה, הוא גם לדעת ר’ שמעון.

ניתן למצוא בראשונים שתי גרסאות שונות בנוגע לשני סוגי הבשר עליהם מדברת הסוגיה. בגרסה שלפנינו ההבחנה היא בין בשר מלוח לבשר תפל, בעוד שהגרסה של רש”י – לפי הרשב”א[33], ושל ראשונים נוספים ((רי”ף[34], רמב”ם,[35] רא”ש[36] מובאים בדברי הב”ח), הגמרא מבחינה בין “בשר חי”, שמותר בטלטול לבין בשר תפל, שעליו יש מחלוקת. לפי גרסה זו , כל בשר חי ראוי לאכלו כאומצה ולכן לכל השיטות ניתן לטלטלו (בשר מלוח פשוט שניתן לכסוסו).

המאירי, מביא את שתי הגרסאות, ומסביר שלדעת רב חסדא, שמבחין בין בשר מלוח לבשר תפל, לא ניתן לאכול בשר תפל כאומצא, חוץ מבשר עוף (בר אווזא). יוצא מדבריו, שבשר אשר אין דרך לאכלו יהיה מוקצה גם לשיטת ר’ שמעון”.

הגמרא מסכמת שניתן לטלטל בשר בין מלוח ובין שאיננו מלוח, משום שנפסק להלכה כר’ שמעון. לגבי דג מופיעה ברייתא שמחלקת: דג מלוח – ניתן לטלטלו, ודג תפל – אסור לטלטלו. בעמוד הבא נאמר במפורש שבשר תפוח  מותר לטלטלו משום שראוי לחיות. לדעת רש”י הכוונה היא לבשר מסריח, ואילו תוס’ חולקים וסוברים שמדובר בבשר תפל, שאין דעתו של אדם ליתנו לכלבים, אולם בני מלכים נותנים אותו לחיות.

סוגיה זו עוסקת בכמה קטגוריות של בשר שאסור לטלטלו:

• בשר שאיננו ראוי לאוכלו כאומצא (חי)
• בשר שאין דעתו של אדם לתנו לחיות (שאיננו מוכן ואיננו מסריח)
• (דג תפל)

רש”י מתייחס לשאלה במה דג התפל שונה משאר המוצרים, ונחשב מוקצה.[37] הוא מפרש שדג שכזה איננו ראוי לכלום, ואפילו לכלבים אין נוהגים לתת אותו. כך סובר גם הב”ח.

התוס’ ג”כ תמהים על החילוק אשר הגמרא יוצרת בין בשר תפל ובין דג תפל.[38] בהנחה שאכן פוסקים כר’ שמעון שאין מוקצה, מדוע שיהיה הבדל ביניהם? בסברה הראשונה, הם מתרצים כי ייתכן שדג איננו ראוי אף לחיות (יש בו עצמות דקות וכו’). הסברה השניה שלהם היא ששיטה זו בברייתא הינה שיטת ר’ יהודה. במצב שאנשים יכולים להשתמש במוצר, הרי אין מוקצה. עם זאת, הם מסייגים שמה שאנשים באופן עקרוני יכולים היו לאכול ואין דעתם לתת לחיות בשבת, הרי הוא מוקצה (דג כדוגמא שאין דעתו של אדם לתיתו לכלבים). על פניו תובנה זו הינה לשיטתו של ר’ יהודה. זאת, לעומת בשר תפוח אשר מיועד מלכתחילה לחיות.

הרמב”ם בהלכות שבת פוסק כפשט לשון הגמרא: בשר בין מלוח ובין שאיננו מלוח – מותר לטלטלו.[39] בשר תפוח – מותר לטלטלו. ובדג מחלקים. מלוח – מותר, ושאיננו מלוח – אסור. וכן פוסקים הטור והשו”ע.[40]

האם מוכן לאדם מוכן לכלבים?

במסכת פסחים עולא בשם רשב”ל קובע כי מה שמוכן לאדם איננו מוכן לבעלי חיים.[41] כלומר, מאכלים שראויים ומיועדים לבנ”א לא נותנים לבעלי חיים. במסכת ביצה, שם מובא כלל זה, רש”י מסיק כי זה רק לשיטת ר’ יהודה שיש לו מוקצה.[42]

לגבי בשר תפוח, תוס’ במסכת שבת מעירים כי איננו ראוי לכלבים, אך הוא ראוי לחיות.[43] אמנם, רק בני מלכים נותנים לחיות אוכל, אבל הוא נוקט בכלל ש”ישראל בני מלכים” אשר נותנים אוכל גם לחיות (כגון עורב וטווס). ישנה מחלוקת כבר במשנה האם “ישראל בני מלכים”.[44] ר’ שמעון מתיר כמה היתרים משום שהוא סובר כן להלכה. אמנם ישנו דיון כבר בראשונים האם נפסק כן להלכה.[45] הרמב”ם פוסק להלכה כי ניתן לטלטל בשר תפוח משום שראוי לחיה. ובשר חי ראוי כאומצא לבני אדם.

הב”ח טוען כי בשר המיועד לאדם אך איננו מוכן או שהינו תפוח (סרוח), ממילא איננו מיועד לכלבים אלא לחיות, הריהו מוקצה משום שלא פוסקים ש”כל בני ישראל מלכים”.[46] בנוסף לכך גם סתם בשר חי איננו ראוי לאכילה כאומצא חוץ מבשר אווז. יוצא לשיטתו כי דברי רב חסדא נאמרו אף לשיטתו של ר’ שמעון. ובמידה שהבשר מוכן לאדם לשיטתו, גם אם לא היתה דעתו לתת לכלבים הריהו מוכן לכלבים. לעומתו הב”י מעמיד את ההיתר לתת בשר חי לכלבים משום שראוי תמיד לאומצא.

יוצא מכאן שניתן להעמיד את שני ההיתרים אף כסותרים:

• מי שמתיר משום אומצא, הרי בשר שאיננו ראוי לאומצא הינו מוקצה.
• כל בשר ראוי לכלבים (או חיות), אא”כ דעתו של האדם לא היתה לתיתו כלל לחיות.

הרז”ה מדייק כי צריך את שני התנאים: הן שיהיה ראוי לאוכלו כאומצא, והן שיהיה דעתו לתת לכלבים.[47] כאשר הבשר איננו ראוי לאכילה, אך משום שאיננו תפוח דעתו של האדם לאכלו, הרי אין הוא נחשב כראוי לכלבים והינו מוקצה.

הלכה למעשה בשיטות האחרונים

את שיטות האחרונים ניתן לחלק לשלש גישות. שתיים חלוקות על סוגיות הגמרא בעקבות מחלוקת רב הראשונים מול שיטת הרז”ה, והשלישית מעמידה את עקרונות הפסיקה כנגד הרגלי האכילה היום.

הפרי מגדים טוען (בשם הלבוש) כי ההבנה שמה שראוי לאדם, ואין בדעתו לתיתו לכלבים הרי הוא מוקצה הינה אף לשיטת ר’ שמעון.[48] המגן אברהם[49] והבאר היטב[50] לעומתו מקבלים את ההעמדה בעקבות רב חסדא כי רק בשר “בר אווזא” ראוי לאומצא. והמגן אברהם מסכים עם הרז”ה שכאשר אין מחשבתו של האדם לתת לכלבים, הרי הבשר מוקצה ואסור בטלטול.

האליה רבה מעיד שלרב הראשונים החלוקה הינה בין בשר חי ובין בשר תפל, ויוצא מכך כי ההיתר הוא בדווקא משום שראוי לאומצא.[51] למרות שלשו”ע החלוקה הינה בין בשר מליח לתפל, אף הוא סובר את אותו עקרון, משום שראוי לאומצא. הוא שולל את שיטת הרז”ה משום שלהבנתו העמדה זו הינה לשיטת ר’ יהודה שיש מוקצה, אולם לשיטת ר’ שמעון כל בשר שהוא (שלא כדג) באופן עקרוני ראוי למישהו (לאדם או לכלבים או לחיות), ולכן אין מוקצה בבשר חי.

למרות דברי האליהו רבה חלק מהאחרונים נדרשים לטענתו של הרז”ה. הט”ז מעלה כשאלה את הטענות הבאות: [52]

• לכאורה רק בשר עוף (בר אווזא) ראוי לאכול כאומצא, וכל בשר אחר הינו מוקצה.
• בשר שאיננו מלוח דעתו של אדם לאכלו לאחר השבת, ואיננו נחשב כמוכן לבעלי חיים.
• אין פוסקים כשיטה ש”ישראל בני מלכים הם” שנותנים בשר לחיות, ולכן לכאורה בשר תפוח הינו מוקצה.

הוא עונה שבדיני מוקצה צריך להבחין בין דבר שהיה ראוי, ובין העקרון שדעתו של אדם היתה עליו. לפי שיטת ר’ שמעון גם אם דעתו של אדם לא היתה על משהו, אם הדבר היה ראוי בבין השמשות – מותר לטלטלו (כגון מותר השמן שבנר וכו’).[53] לכן כל בשר שהוא מותר לטלטול משום שראוי למישהו – או לאדם, או לכלבים או לחיה[54].  ומשום שפוסקים כר’ שמעון, ניתן לטלטל כל בשר שהוא. כן פוסק הגר”א שאין בבשר חי כלל משום מוקצה משום שלשיטת ר’ שמעון ראוי לאומצא.[55]

נראה שמשנה ברורה חולק על השיטה הזאת. הוא כותב שבמקרה שדעתו לא היתה כלל מבעוד יום לתיתה לכלבים, הרי יהיה אסור להאכילה לכלבים, ויחול עליה דין מוקצה ואיסור טלטול.[56] בסעיף קטן הבא הוא פורס את כל השיטות ומביא את רשימת המתירים.[57] הוא מסיים שראה אחרונים רבים שפסקו לחומרה כשיטת המגן אברהם, אבל בשעת הדחק ניתן לסמוך על הט”ז והא”ר.

ערוך השולחן לוקח לכיוון אחר.[58] הוא מדייק כט”ז מלכתחילה שבשר שאיננו מלוח על אף שדעתו של אדם איננה לתיתו לכלבים, איננו מוקצה משום שראוי לכלבים. אולם טענתו היא שכיום אף אחד לא נוהג לאכול בשר חי, ולכן אין הבשר החי כלל עומד לאכילת אדם ולכן כל הדיון הנ”ל איננו להלכה משום שאדרבה, אדם אף חס על הבשר ואיננו מעוניין כלל לתיתו לכלבים. גם תרומת הדשן נוקט בדרך זו וטוען כי מה שאדם מייחד לעצמו (ראוי לאדם) – איננו מייחד לבהמה.[59]

שו”ת שבט הלוי נדרש גם כן לשאלה זו וסובר כסברת ערוך השולחן שכיום אין אוכלים בשר חי ואף לא בשר של “בר אווזא”, ולכן אין דעתו של אדם כלל על בשר חי.[60] אולם, הוא מביא סברה כי ישנו מושג של “אכילה בדוחק”. באבנים וצרורות קיים מוקצה גמור שהרי אין הם ראויים לאכילה כלל. בבשר חי ניתן לאכלו כאכילה בשעת הדחק. בנוסף לכך קיים עדיין ההיתר של הט”ז שראוי לכלבים (אף אם אין דעתו של אדם ליתן). לכן, הוא פוסק שרק במקרה של הפסד מרובה ושעת הדחק ניתן להתיר לטלטל בשר חי. הוא מוסיף כי במידה והבשר קפוא, הרי הוא מוקצה לכל דבר משום שאין הוא ניתן לאכילה ע”י אף יצור.

לעומת זאת החזון איש מעלה את השיטות וסובר כי פשט הסברה נוטה לרב הראשונים כפי פשט פסיקת השולחן ערוך, שאין מוקצה כלל בבשר חי.[61]