ניקוב חור לעגיל לאם על ידי הבת הרבנית שורלה רוזן

בשמות כא טו הזהירה התורה: “ומכה אביו ואמו מות יומת”. רש”י על אתר מפרש “ואינו חייב אלא בהכאה שיש בה חבורה”, כפי שמופיע במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה ה).

וכן מובא ברמב”ם (ספר המצוות מצות לא תעשה שיט):

“שהזהירנו מהכות אב ואם… והעובר על לאו זה כלומר שיכה אביו או אמו במזיד ויוציא מהם דם הרי הוא חייב חנק. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף מסכת סנהדרין (פד ב – פה ב)”

בסנהדרין (פד עמוד ב) מבררת הגמרא האם מותר לבן/בת לגרום חבלה להורים הכרוכה בהוצאת דם לשם רפואה: “בן מהו שיקיז דם לאביו? רב מתנא אמר: ואהבת לרעך כמוך. רב דימי בר חיננא אמר: מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לרפואה פטור – אף מכה אדם לרפואה פטור”

רב מתנא מבקש ללמוד שכשם שהאדם עצמו היה רוצה שיחבלו בו על מנת לרפאותו, כך גם ההורים רוצים שבנם או בתם יעשו מה שצריך ע”מ לרפאותם, גם אם הדבר כרוך בהוצאת דם.

רב דימי בר חיננא מבקש ללמוד מן ההשוואה שהאזהרה על הכאת אדם (וההורים בכלל זה) והכאת בהמה מובאת באותו פסוק, שם מלמדת התורה כי המכה בהמה לרפואה פטור. לכן, כשם שהמכה בהמה לשם רפואה פטור ומותר, כך גם המכה אדם לרפואה ובכלל זה ההורים.

יחד עם זאת, ממשיכה הגמרא ומביאה שני חכמים שמנעו מבניהם לעסוק ברפואתם: רב לא אפשר לבנו לשלוף לו קוץ ובנו של רבינא לא אפשר לבנו לפתוח פתח בכוויה שהתמלאה מוגלה שמא יגרמו הבנים לחבלה ויתחייבו בשגגת איסור.

ניתן להבין את הסיפור המופיע בגמרא בכמה אופנים: הגמרא הביאה את סירובם של רב ובנו של רבינא שבניהם יטפלו בהם –

1)כדי לסתור את ההיתר שלימדו רב מתנא ורב דימי בר חיננא.

2) דווקא להוכיח כי אכן הדבר תלוי ברצון ההורים, כפי שלימד רב מתנא (אם ההורים רוצים שילדיהם יטפלו הרי שאין כאן איסור חובל כלל)

3) ללמד כי הדבר מותר רק כל עוד החבלה היא חלק אינטגרלי של הטיפול אך כל חבלה נוספת שיכולה להיגרם בשוגג תוך כדי הטיפול, אסורה. לכן חששו חכמים לא לטיפול עצמו אלא לחייב את בניהם בחבלה שתיגרם בשגגה.

הראשונים והפוסקים הסיקו להלכה מסקנות שונות ממהלך הגמרא:

הרמב”ם בהלכות ממרים (פרק ה הלכה ז)

“המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך לו בשר או אבר – פטור.

אף על פי שהוא פטור לכתחילה – לא יעשה. או להוציא סלון מבשר אביו או אמו – לא יוציא שמא יעשה חבורה.

במה דברים אמורים? כשיש שם אחר לעשות, אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא והרי הן מצטערין הרי זה מקיז וחותך כפי מה שירשהו לעשות”.

הבית יוסף (יורה דעה סימן רמא) מבאר שלרמב”ם, הסיפורים לא באו לסתור את ההיתר של רב מתנא ורב דימי אלא לבאר שהיות והיה מישהו אחר שיכול היה לטפל בהם, העדיפו חכמים שבניהם לא יעשו זאת. אך במקרה שאין מי שיטפל – הדבר מותר.

הטור (יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמא) פוסק (בעקבות הרמב”ם) כי “אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער הרי זה מקיז וחותך כפי מה שירשוהו לעשות“. ההיתר מותנה באם יש צער ואין מישהו אחר לרפאות ומותנה ברצון מפורש של ההורים.

גם הר”ן בחידושים (סנהדרין פד עמוד ב) כותב שטעמו של רב שלא הניח לבנו לרפאותו היה שמא יעשה חבורה ללא צורך אבל הקזה לרפואה מותר, כפי שמותר להקיז לאחר.

הרי”ף והרא”ש, אף הם בב”י (שם) מבינים כי אדרבה – המעשה של חכמים בא לסתור את ההיתר שלמדו רב מתנא ורב דימי. מסקנת הסוגיה שילדים אינם יכולים לחבול בהוריהם אף לצורך רפואי[1]

[1] אמנם בהבנת הרי”ף יש להביא את המסקנה ההפוכה מדבריו: שמעיקר הדין לא חוששים לחיוב מיתה בבן משום שהתורה הצריכה לרפאות, ומה שרפואה לזה, ימית לזה ואין איסור בדבר כל זמן שנוהג כשורה. כמו”כ אין הבדל בין הבן למישהו אחר. כפי שמובא בירושלמי (נדרים ד ב) שאפילו יש לו מי שירפאנו מותר לבנו לרפאותו משום שלא מכל אחד זוכה אדם להתרפאות ונראה שזו היא גם דעת השאילתות (שו”ת משנה הלכות חלק ט סימן תד)

המצווה לרפאות

הרמב”ן בתורת האדם (עניין הסכנה) דן באריכות כי לא רק שניתנה הרשות לרופא לרפאות (אף על פי שברפואה תמיד קיים החשש לספק סכנה וגרימת מוות חלילה), אלא שיש מצוה בדבר של “ואהבת לרעך כמוך” והתורה ציוותה על הריפוי גם אם כרוכה סכנה בדבר משום שמטבע הדברים מה שיכול לרפאות מישהו, עלול לגרום למיתתו של חולה אחר, חלילה. גם על בנים/ות המטפלים בהוריהם, אם אין שם מישהו אחר שירפא והם בקיאים ברפואה חלה מצוה זו ואין הבדל אם הם שוגגים או כל רופא אחר טועה בשגגה בטיפול.

המנחת חינוך (פרשת משפטים מצוה מח אות ב) מחדש כי החכמים שאסרו לבניהם לרפאותם אסרו רק מחשש שהבן, בניגוד לרצון האב, יעשה בשוגג חבלה שלא לצורך רפואה. אבל אם האב מוחל ואדרבה, מורה לבנו לרפאותו, הרי שהבן אינו מתחייב כלל, אפילו בשגגה.

יש מקום לפרש את דברי המנחת חינוך מצד המצווה לשמוע בקול האב/האם. מדוע הבן אינו מתחייב? משום שאדרבה, עסוק הוא בקיום הוראת אביו לרפאותו והעוסק במצווה ושגג איננו מתחייב. אם נוסיף לשיקול את המצווה לרפאות כפי שראינו בדברי הרמב”ן לעיל הרי שהבן עסוק בקיום שתי מצוות בו זמנית – מצוות הריפוי והמצווה להישמע לבקשת הוריו. (הרב הדיין אריאל הולנד; משנה שבת יט ד, רמב”ם הלכות שגגות פרק ב הלכות ח – י)

לסיכום: הכרעת השולחן ערוך והגהת הרמ”א

בשולחן ערוך, (בשונה מרוב הדעות המקלות שהביא בבית יוסף) מכריע לחומרה: “היה קוץ תחוב לאביו, לא יוציאנו, שמא יבא לעשות בו חבורה. וכן אם הוא מקיז דם, או רופא, לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר, אף על פי שמכוין לרפואה”.

הרמ”א (על אתר) מגיה: “במה דברים אמורים? בשיש שם אחר לעשות. אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער, הרי הוא מקיזו וחותך לו כפי מה שירשוהו לעשות”.

השאלה הנשאלת  – האם הרמ”א בדבריו מבאר את דעת השולחן ערוך או חולק עליה? דהיינו: האם במקרה שאין מישהו אחר שירפא את מכאובו וצערו של ההורה אכן מורה השו”ע שלא לרפאות?

בשו”ת משנה הלכות (חלק ט סימן תד) מבאר כי הרמ”א מסכים עם השו”ע שלכתחילה אין לבן לרפאות את הוריו, בוודאי ובוודאי אם יש שם מישהו אחר שיכול.

אך בדיעבד – במקרה שאין מישהו אחר או שיש מישהו אחר אך הוא לא נמצא כאן עכשיו וההורים מצטערים ומבקשים מהבן עזרה, יכולים הבנים לרפאות את הוריהם ואף נראה כי השו”ע מודה בהיתר זה במצב של דיעבד (אך הלכה למעשה המשנה הלכות נמנע מלהורות היתר בדבר)

בשו”ת מנחת שלמה (חלק א סימן לב) מורה כי לצורך רפואה וברשות ההורים אפשר לבנים לערוך עבור הוריהם פעולות רפואיות שונות (וכן הרב אוירבאך בשו”ת יחל ישראל סימן מב מורה היתר לבן למול את אביו אם אין אחרים שימולו)

פירסינג

מכל הנ”ל ראינו כי הפוסקים חלוקים האם מותר לחבול בהורים אפילו לצורך רפואה. לדעות שאפשר לחבול הרי שזה רק במצב שאין אף אחד שיכול לרפא ושיש צער להורים ובנתינת רשות מפורשת.

האם כל זה נכון גם בחבלה לצורך ייפוי ונוי?

הציץ אליעזר (חלק יא סימן מא) בשאלה לגבי ניתוחים פלסטיים לשם שיפור המראה מביא את השערי צדק כי “התורה נתנה רשות לרופא לרפא דווקא מחלה, או להציל מצער וייסורים הבאים לאדם בניגוד לטבעו, אבל אם נולד בטבעו כך ורוצים לשנות את טבעו, אין זה גדר רפואה”.

בניגוד לנ”ל אפשר לטעון שלמי שכרוכה בושה גדולה וצער להיראות ברבים במראהו הנוכחי, הרי שיש צד של ריפוי נפשי בניתוח קוסמטי (וראו תוספות שבת נ עמוד ב: “בשביל צערו – ואם אין לו צער אחר אלא שמתבייש לילך בין בני אדם.. דאין לך צער גדול מזה”).

ואכן האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן סו) מבאר כי חבלה לצורך ייפוי ונוי אינה אסורה הן לרמב”ם, שאסר לחבול רק דרך נציון (קטטה) או בזיון (לגרסה אחרת ברמב”ם) והן אף לביאור רש”י בגמרא בסנהדרין (פד עמוד ב) “לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהן אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו”. ולכן מצד מצוות ‘ ואהבת לרעך כמוך’ אם יש אדם המעוניין לחבול בעצמו על מנת להתייפות, אין איסור שאדם אחר יעשה זאת עבורו.

אך בנידון דדן שאינם כרוכים צער או מצוקה או בושה כלל ובוודאי שהאם יכולה בכל עת ללכת למקום המתמחה בניקוב חורים; ומדובר בסה”כ בהוספה של עגיל נוסף לאוזן נראה כי אדרבה – האיסור לחבול בהורים בעינו עומד ואין להתיר ניקוב חורים לאם ע”י ביתה.[1]

[1] ויש להוסיף ולדון באריכות גם באיסור הכללי של אדם לחבול בעצמו ובאחרים שאינם הוריו ולאיזה צורך אך אין כאן המקום להאריך