נר נוסף לשמן ריח הרבנית חניטל אופן

באופן מפתיע, התשובה לשאלה עולה דווקא מתוך סוגיה בגמרא בעלת כיוון הפוך. מן הסוגיה עולה הדרישה להדליק נר נוסף, בנוסף לנרות החנוכה.

הצורך בנר נוסף

הברייתא (תלמוד בבלי שבת דף כא ע”ב) דנה בדבר המיקום של נר החנוכה. מלכתחילה תיקנו להדליק בפתח הבית הפונה לרשות הרבים. למי שגר בעלייה תיקנו להדליק בחלון הפונה לרשות הרבים. בשעת סכנה, אומרת הברייתא, תיקנו להניח את נרות החנוכה על השולחן שבתוך הבית. על דין זה של שעת הסכנה[1] מופיעה מימרה של רבא. לדבריו, יש צורך להדליק נר אחר נוסף לשם אור חוץ מנרות החנוכה, אלא אם כן דולקת מדורה בתוך הבית – למעט אדם מכובד אשר רגיל לקרוא דווקא לאור נר ולא לאור מדורה, שצריך להדליק נר נוסף מיוחד.

נפתח בהבנות ובפרשנויות השונות בסוגיה- ומכאן להשלכות ההלכתיות שלה.

כפי שכתבנו, על פניו דברי רבא מתייחסים לסיפא של הברייתא- בשעת הסכנה, שאז מדליקים נר חנוכה בתוך הבית. במצב כזה, אומר רבא, יש צורך במקור תאורה (נר או מדורה) נוסף בבית. ישנן מספר אפשרויות להבין את החשש של רבא (כאשר אין נר נוסף): א. חשש שמא לא יהיה היכר לבני הבית שהנר הוא נר של מצווה ויש בזה פגם ב”פרסומי ניסא”. ב. חשש שמא בני הבית יטעו ויבואו להשתמש בנר החנוכה לצורכי חולין, בניגוד לתקנת חכמים שהנרות קדושים. ג. חשש שמא ישתמש בנרות תשמיש בזוי, האסור בכל חפצי מצווה.

הנר הנוסף כהיכר לנרות המצווה – שיטת רש”י והר”ן

רש”י (ד”ה “ואסור להשתמש”) מפרש את הוספת הנר בהקשר של שעת הסכנה (שאז מדליקים בבית). לדבריו צריך להדליק נר נוסף על מנת שישמש לו כהיכר שלא ישתמש לאור שאר הנרות, וממילא נר החנוכה יהיה מיועד רק לשם מצווה. יש לציין כי רש”י מבין ש”שלא בשעת הסכנה” החנוכייה נמצאת במקום מיוחד – בפתח הבית – וזה עצמו כבר היכר מספיק שמדובר בנרות מצווה, וממילא אין צורך לעשות היכר נוסף. הר”ן (דף ט ע”ב בדפי הרי”ף ד”ה “אמר רבא”) משלים את פירוש רש”י וטוען כי החידוש בדברי רבא הוא דווקא במקום הסכנה. כאשר הנרות בתוך הבית אין אפשרות שלא להנות, במידה כזאת או אחרת, מאורם, ואף על פי כן הצרכנו נר נוסף. הצורך בנר הנוסף הוא לצורך היכר לבני הבית. מה שאין כן שלא בשעת הסכנה כשהנרות מחוץ לבית, שאז אין חובה בנר נוסף אלא אם רוצה להנות מאורו. הרמב”ם (הל’ מגילה וחנוכה ד ח) פוסק גם כן כי נדרש נר נוסף רק בשעת סכנה. המאירי (שבת כא ע”ב) מייחס אמנם לנר הנוסף תפקיד של היכר, אולם מעיד על עצמו שהוא נוהג גם כאשר הוא מדליק בחוץ להוסיף נר לשם היכר.

לאור דברי רש”י פוסק הכל בו (סימן מד) שמכיוון שעניינו של הנר הנוסף הוא היכר לנרות המצוה. גם כאשר מדליקים בתוך הבית, כאשר ישנו מקום קבוע ומיוחד לחנוכייה, הרי אין היכר גדול מזה. במקרה זה אין חשש כלל שיבוא לידי תשמיש אחר ולכן לדעתו אין צורך בנר נוסף.

נר נוסף שלא להשתמש בתאורת הנרות – שיטת הריטב”א

לעומת זאת יש ראשונים שפירשו את דברי רבא כדין כללי שנכון גם כאשר מדליקים מחוץ לבית- כעיקר התקנה. כך מדייק הריטב”א בדברי רבא “צריך נר אחר להשתמש לאורה”, כלומר מדובר בחשש משימוש אסור באורם של הנרות.[2] לדעת הריטב”א חשש זה קיים גם כאשר הנר מחוץ לבית, משום שלדעתו כל הנאה אסורה מהנרות, ואפילו שימוש מועט ואגבי בדרך הילוכו בכניסתו לבית. לפי זה, תפקיד הנר הנוסף הוא לבטל את ההנאה משאר הנרות, כי ההפרש בין תאורת נר אחד לתאורת כמה נרות זניח (“נר לאחד – נר למאה”).

נר נוסף כהיכר לזרים- שיטת הרמב”ן ובעל המאור

מדברי הרמב”ן (מלחמות דף ט ע”א מדהפ”ר ד”ה “אמר הכותב”) ובעל המאור (המאור הקטן שם) עולה פרשנות ביניים המחברת את הצורך בהיכר המצווה ובין החשש מפני שימוש אסור בנרות. לפיה ישנו חשש אחר לגמרי – מפני החשד. הנר איננו היכר לבני הבית פנימה. החשש הוא שמא אנשים זרים יחשבו שהדליק את הנרות לשימושו האישי ולא לשם מצווה. לכן, גם כאשר יש “שמש” סמוך לנרות- צריך להדליק נר נוסף על השולחן בבית. צריך שיהיה ברור לכול שהוא אינו צריך את שאר הנרות לשימושו האישי, לתוספת אור, אלא, שהם הודלקו לשם מצוות חנוכה. כדבריהם פסקו להחמיר אחרונים רבים (ב”ח או”ח תרע”ג, מג”א שם סק”ד, משנ”ב שם סקי”ד ו-ט”ו).

מיקומו של הנר הנוסף

לפי שיטת רש”י, שמטרת הנר הנוסף היא שיהיה לבעל הבית היכר שנרות החנוכה הנן לשם מצווה, אפשר להדליק את הנר הנוסף בסמוך לשאר הנרות.

כך גם עולה מדעת הריטב”א שכל מטרת הנר היא שהאור שבבית לא יהיה אור הנרות אלא גם אור של חולין, ואין משמעות למיקומו המדויק.

אולם לפי הרמב”ן, צריך להניח את הנר הנוסף סמוך לאדם, ורחוק מן הנרות האחרים, כדי שיהיה ניכר לרואים שהוא נועד לתאורת הבית. כך כתב הביאור הלכה בשם המאירי וכך מדוייק בלשון הרמב”ם “וצריך להיות בתוך הבית נר אחר להשתמש לאורו”.

השולחן ערוך  (תרע”ג א’), פסק בעקבות הרמב”ם כי יש להניח נר נוסיף לצורך שימוש באורו,. בדבריו בבית יוסף הוסיף שנהגו לעשות כן גם שלא בשעת סכנה “מפני שאין הכל בקיאין[3] לחלק בין מקום שרגיל להדליק שם נר למקום שאינו רגיל”. והוסיף הבית יוסף שכאשר מדליקים בתוך הבית צריך להניח נר אחר רחוק מהנרות. אולם הרמ”א (בשם המרדכי) חולק וסובר שהשמש שבו מדליקים את הנרות יכול לשמש גם כנר נוסף, שעיקר תפקידו הוא לצורך היכר, ומשמע שאין צורך להרחיקו מהנרות. לכן על השמש להיות מונח באופן שניכר לעין כי הוא שונה משאר הנרות (גבוה מכולם וכו’).[4]

סיכום הנקודות העולות מן הסוגיה:

מחלוקת האם הנר הנוסף נצרך רק בשעת הסכנה, כאשר מדליקים בתוך הבית (רש”י/ רמב”ם/ ר”ן) או גם כאשר מדליקים מחוץ לבית (רשב”א/ ריטב”א/ מאירי).
תפקיד הנר הנוסף. האם מתוך אילוץ טכני, כדי שלא ישתמש לאור הנרות בעל כורחו (רשב”א/ ריטב”א/ בעל המאור) או שמא הוא לצורך היכר לנרות המצווה (רש”י/ ר”ן/ רמב”ן).
היש צורך בימינו בנר נוסף?

כעת נבחן את הצורך הדלקת נר נוסף בימינו, כאשר הבית מואר בתאורה חשמלית. תאורה שכזו מאירה באופן שווה את כל חלל החדר – הן את השולחן שבמרכז החדר והן את אדן החלון. במציאות שכזו, אין רגילים להשתמש כלל לאור הנר. וגם אין חשש שמא יטעו בני הבית או אנשים מבחוץ לחשוב שהנרות אינן לשם מצווה. לכן השמש בימינו אינו מעיקר הדין, אלא מחמת המנהג בלבד.

איסור הוספת נרות על נר החנוכה

כאשר מעוניינים להדליק את הנר בסמוך מאוד לחנוכיה, שלא בתור שמש, ישנו חשש נוסף – שמא הוא ייראה כנר מן המניין והדבר יגרום לבלבול בסדר הימים. שלא יהיה ניכר איזה יום מימי החנוכה היום, ויש בכך פגיעה ב”פרסומי ניסא”. הברייתא המופיעה בתלמוד הבבלי (שבת כא ע”ב) מביאה שתי רמות של הידור: “מהדרין” – “נר איש וביתו”, ו”מהדרין מן המהדרין” – מחלוקת בית שמאי ובית הלל האם מוסיף והולך או פוחת והולך.

נחלקו הראשונים כיצד להבין את מערך ההידורים:

א. לדעת הרמב”ם (הל’ מגילה וחנוכה ד ב) שני ההידורים נוהגים יחד, וההידור של “מוסיף והולך” הוא קומה נוספת על גבי ההידור של “נר לכל אחד ואחד” מבני הבית. לדבריו, ביום השני מדליקים כל בני הבית שתי נרות, וכן הלאה. וכן פסק הרמ”א (תרעא, ב)

ב. לדעת התוספות (שם ד”ה “והמהדרין מן המהדרין”) מדובר בשתי רמות הידור, אשר עומדות כל אחת בפני עצמה. ההידור השני (מוסיף והולך) אינו יכול לחול על גבי ההידור הראשון (נר לכל אחד ואחד) משום שההידור של “נר איש וביתו” עלול לפגום וליצור בלבול בהקשר של מספר הימים. (למשל: בבית שגרים בו שני אנשים, אם ידליקו ארבעה נרות ביום השני, לא ניתן יהיה לדעת האם מדובר בארבעה אנשים שהדליקו נר אחד או בשני אנשים שהדליקו שתי נרות וכו’). לכן “המהדרין מן המהדרין” רק בעל הבית מדליק כמספר הימים. וכך פסק השולחן ערוך(שם).

האחרונים (ערוך השולחן ועוד) מבארים שלדעתו אין לחשוש לבלבול, משום שכל חנוכייה מוצבת במקום ייחודי המיועד לה. מכאן ניתן להסיק גם לדיוננו. כאשר הנר הנוסף ממוקם במקום נפרד ואינו סמוך ממש לשאר הנרות, אין חשש שמא יחשבו שהוא חלק מנרות המצווה, ובפרט כיום שמדליקים בחנוכיה שהיא כלי המיועד באופן מובהק רק לשם מצוות הדלקת נרות החנוכה, הרי אין כלל מקום לבלבול עם שאר הנרות.