“עד דלא ידע ושלום בית” הרבנית דבי צימרמן

על רגל אחת:

ישנה מחלוקת פוסקים לאורך הדורות אם יש בכלל מצוה לשתות יין או אלכוהול בפורים, ואם כן מהו שיעור המצווה. לפי דעת רבא במסכת מגילה “חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”. הגמרא ממשיכה עם אגדתא תמוהה והפוסקים חולקים אם זה נחשב כ”מעשה לסתור” ולדחות את דברי רבא, או אולי לצמצם אותם, או מחזקת את דבריו.

מעט פוסקים כמו רבינו אפרים פוסקים שאין שום מצוה לשתות יין או שכר בפורים, אלא מצוה לשמוח במשתה שלאו דווקא כולל אלכוהול. רוב הפוסקים קובעים שיש מצוה לשתות – אך חולקים אם זה רשות או חובה, מה המינימום ומהו המקסימום.

שולחן ערוך פוסק כרבא, אך אינו מסביר את פשר הדברים. לפי הטור חייב אדם להשתכר, אך לפי רמב”ם, רמ”א, והמשנה ברורה אפשר לקיים מצוה זו על ידי שתיה מרובה במקצת מהרגלו וישן. ולפי פוסקים אחרים מספיק לשתות מעט יין, או אולי מעט יותר ממה שהוא רגיל (לדוגמא רביעית) ולשמוח בסעודה.

וכאן נכנס שיקול נוסף של חשיבות שלום בית. לגבי נר חנוכה אנו פוסקים שמי שאין לו מספיק כסף לקנות גם נר שבת וגם נר חנוכה – מדליק נר שבת מכיוון שנר שבת משום שלום בית, ושלום בית עדיף מפרסומי ניסא.

לכן במקרה כזה, ברור שזה לא רק “פתרון הלכתי” אלא העדפה להחמיר בשלום בית ולפסוק כפי רבינו אפרים ולא לשתות בכלל, או כפי הדעה ששותה רק “מעט יותר מלימודו” וכך לקיים את מצוות “חייב איניש” ושמחה בפורים ביחד עם שמירה על שלום בית.

לגבי המנהג לשתות עד שנרדם, כפי דברי הרמב”ם, אם השינה הזאת מערערת את שלום הבית ניתן לסמוך על הפוסקים הגדולים (כמו אורחות חיים ושפת אמת) שהמצווה היא שמחה מתוך משתה, ומספיק לשתות קצת יותר מהרגיל (אפילו רביעית). כך אתה יכול לקיים מצוות “חייב איניש לבסומי” כפי דעתם של פוסקים מכובדים, וגם לשמח את אישתך ובני ביתך – שגם זו מצוה בפורים, וגם לשמור על שלום בית – ש”גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר, ‘דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'”.^[1]

תשובה:

זאת שאלה חשובה והרבה דנו בה, אך עדיין לא נתקלתי בתשובה המתיחסת לשאלה שאתה שואל – מה אם קיים סתירה בין “עד דלא ידע” ל”שלום בית”.^[2] אני מודה לך על ההזדמנות לבחון את השאלה מזווית חשובה זו.

ראשית כל, חשוב לציין שמכיוון ש”חייב איניש לבסומי” הוא לכל היותר מצוות עשה דרבנן, אנחנו פוסקים ש”חולה פטור” מכיוון שחכמים לא גזרו על חולים. ולכן על מי שיש לו איזשהו מחלה – סכרת, אלכוהוליזם וכו’ – אינו מחויב לשתות בפורים, ובמצבים מסוימים אף חוטא אם שותה אלכוהול.

בנוסף, קיימת מחלוקת האם בכלל פוסקים כרבא ש”מיחייב איניש (אדם חייב) לבסומי בפוריא עד דלא בין ארור המן לברוך מרדכי”.^[3]  הגמרא ממשיכה לספר אגדתא על רבה שהשתכר בפורים והרג את רבי זירא. למרות שלמחרת רבה התפלל ורבי זירא קם לתחיה, לאחר שנה רבי זירא סירב להזמנת רבה מכיוון ש”לא כל יום איתרחש ניסא”.

דברי רבא עצמם שנויים במחלוקת ופוסקים דנו בה מהיבטים שונים:

1. האם מצוה זו חובה או רשות?
2. האם משמעות “לבסומי” שווה “להשתכר”? אולי זה פחות, להיות מעט שתוי, כמו בשמים שנותנים מעט ריח?
3. האם “עד דלא ידע” משמעותו אובדן צלילות או שמא יש לה משמעות מטאפורית?
4. האם “עד דלא ידע” כולל המצב של אינו יודע (שכרות מרובה) , או משמעותו “עד ולא עד בכלל” (לא להגיע למצב של איבוד דעת)? במילים אחרות – האם “עד דלא ידע” הוא השיעור הדרוש לקיים את המצוה – המינימום, או מדובר במקסימום – יש מצוה לשתות ומותר להשתכר, אבל לא להגיע למצב של איבוד צלילות?

בנוסף, מקובל שיש איסור כללי להשתכר מכל מיני סיבות, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, שמירת הנפש ושמירת הגוף. האם איסור זה עומד במקומו בפורים?^[4] האם פורים דוחה איסור זה, ואם כן, איך? ולמה?

האם בכלל פוסקים כרבא?

לפי רבינו אפרים, הרא”ש, והמאירי הגמרא מזהירה על שתיה מופרזת בפורים ואסור להגיע למצב של שכרות. ולדברי המאירי: “חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה באכילה ושתיה… ומכל מקום אין אנו מצווים להשתכר ולהפחית את עצמנו מתוך שמחה. שלא נצטוונו על שמחה של הוללות”.^[5] ולפי ראבי”ה ומהרי”ל הינו “מצוה בעלמא ולא לעיכוב” – ז”א רשות ולא חובה.^[6] לדברי המהרי”ל: ” ודאי מצוה בעלמא [הוא], הכי משמע לישנא מחייב אדם. [וטעמא] דימי משתה כתיב ואיכא משתה בלא שכרות”.^[7]

כמובן שפוסקים רבים וגדולים פוסקים כרבא, אך גם ביניהם קיימת מחלוקת מה פשר דבריו.

מבין הפוסקים כרבא יש כאלה שמצטטים דבריו מילה במילה – כמו רי”ף, רא”ש, ושולחן ערוך.^[8] אך לא ברור מה כוונתם – מה החיוב? מה זה “עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”? והאם יש הבדל בין “לבסומי” ל”להשתכר”?

מבין הממעטים ברמת השכרות יש כאלה שטוענים ש”לבסומי” הינה מילה המתייחסת לרמת שכרות נמוכה יותר מ”שתוי” או “שיכור”. אך רש”י, הטור, והב”ח מפרשים ש”לבסומי” שווה ל”להשתכר” – ובלשון הטור, “מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”. הב”ח מוסיף ” לפי עניות דעתי נראה כפשוטו דצריך שישתכר הרבה, עד דלא ידע כלל מה חילוק יש בין ארור המן לברוך מרדכי, שזה הגיע קרוב לשכרותו של לוט”.

ומצד שני יש את המצמצמים. המהרש”א פוסק “עבידי רבנן דמשנינן לומר דלא ידע גם אם אינו מבוסם כל כך וידע”.^[9] רמב”ם, כל בו, מהרי”ל, רמ”א, פרי מגדים, ומשנה ברורה אינם מחייבים שתיה עד אובדן הצלילות או אובדן הכרה, אלא שכרות המביאה לידי שינה – וכפי שהרמ”א מסביר את דברי הרמב”ם, “יש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו ויישן. ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי”.^[10] “יותר מלימודו” ז”א יותר ממה שהוא רגיל, ולכן מי שאינו שותה באופן יומיומי יכול לשתות כמות קטנה, אפילו רביעית של יין, ולקיים את המצווה, מכיוון שגם כמות קטנה של אלכוהול מכהה את החושים וגורמת לעייפות, ומתוך כך ניתן להרדם לזמן קצר.

בנוסף לדיון על שינה מתוך שתיית יין, פוסקים כמו התוספות, מגן אברהם, ומשנה ברורה מסבירים ש”עד דלא ידע” אינו דורש שכרות עד שהאדם אינו מסוגל להבחין בין טוב ורע, אלא מדובר על שתיה המביאה למצב של עמעום הדעת, שאינו מסוגל לחשב את הגמטריה של “ארור המן” ו”ברוך מרדכי” או לזכור את המילים לשיר ארוך המתחיל ב”ארור המן וברוך מרדכי”. וניתן להגיע למצב זה עם כוס אחת או שתיים יותר מהרגלו.

הגהות יד אפרים על גליון שו”ע מסביר ש”עד” כאן הוא “עד דלא ידע, ולא עד בכלל”. ובאופן דומה, השפת אמת אינו רואה חיוב להשתכר, אלא חובה לעסוק במשתה לאורך כל היום:

“מחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע, נראה לפרש דאין הכוונה שמחויב להשתכר כל כך עד שלא ידע, אלא דכל היום מחויב לעסוק במשתה, ועד דלא ידע עדיין החיוב עליו. לאפוקי כשהגיע לשיעור זה, אבל אפילו קודם השיעור יוצא כל שעוסק במשתה כנ”ל”.^[11]

החיוב הוא דווקא לעסוק במשתה. מי שעסק במשתה ובשמחה קיים את המצווה, אך יכול להרבות – “עד דלא ידע”, עד ולא עד בכלל. כשמגיע לרמת שכרות של “עד דלא ידע” כבר אינו מודע לחיוב ולכן אינו מקיים את המצווה. לכאורה, לפי דבריו מי שרוצה להרבות במצוות משתה ושמחה צריך להיזהר לא להגיע לשכרות של חוסר ידיעה או חוסר שליטה על מעשיו.

מכאן ניתן להסיק ש”עד דלא ידע” אינו מוכרח להיות שיעור מינימום לקיום המצווה, אלא שכל השותה קצת יותר מהרגיל מקיים את מצוות משתה ושמחה בפורים, אך יש שיעור מקסימלי לשתיה – וזו “עד דלא ידע”.