"פורס מפה ומקדש" - זמנה של סעודת פורים כאשר פורים חל ביום שישי - מתן - מכון תורני לנשים

“פורס מפה ומקדש” – זמנה של סעודת פורים כאשר פורים חל ביום שישי הרבנית חניטל אופן

אדר ב' | תשפ"ב

נושאים: פורים

שאלה

השנה שושן פורים יוצא ביום שישי. בכל שנה אנו עורכים סעודת פורים חגיגית אחה”צ אשר נמשכת אל תוך הלילה. בפעמים הקודמות כאשר יצא פורים ביום שישי, קיימנו את הסעודה לפני חצות כדי להספיק אח”כ להתכונן לשבת כראוי. אולם בד בבד, היתה הרגשה של החמצה בהידורה של סעודת הפורים אשר הצטמצמה בעקבות כך והסתיימה ללא מיצוי של השמחה אשר נמצאת בכל שנה בסעודה זו. האם ניתן לקיים בכל זאת גם בשנה זו סעודה אשר ינתן לה מעמד של משתה ושמחה?

תשובה

סעודת פורים בכל שנה מהווה את סגירת היום ונעשית לאחר קיום שאר מצוות היום: קריאת מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. הרמ”א[1] מתאר את הנהוג בבתי עם ישראל לסעוד אחר תפילת המנחה. הוא מעיר כי יש לסעוד את רב הסעודה ביום ולא כפי שנוהגים להתחיל לפני הלילה ולסעוד את רב הסעודה בלילה.

כל זה בשנה רגילה, אבל כיצד יש לנהוג כאשר פורים יוצא ביום שישי? בהלכות שבת[2] לגבי איסור קביעת סעודה בערב שבת, מגיה הרמ”א כי מותר לקיים סעודת מצוה שחלה בו ביום כגון סעודת ברית מילה ופדיון הבן.[3] וכן בפורים, כאשר פורים חל ביום שישי מורה הרמ”א לקיים את הסעודה, שהיא סעודת מצווה, אלא שהוא כותב שהמנהג לעשותה  בתחילת היום.

ניתן להבין שפסיקות הרמ”א משלימות זו את זו ולכתחילה עדיף לקיים את כל סעודות המצווה בבוקר,[4] ובדיעבד מותר לעשותן כל היום. יוצא איפה שבדיעבד ניתן לקיים גם את סעודת הפורים בכל היום, שהרי היא מוגדרת כסעודת מצווה.

בדרך כלל מקיימים את סעודת הפורים לאחר מנחה גדולה. הטעם המרכזי הוא משום שלאחר ששותים יין לא ניתן להתפלל[5]. בנוסף לכך הסעודה מהווה סיום לשמחת הפורים מתוך המשתה אשר נמשך עד הלילה.

ישנן עדויות על ראשונים אשר בסעודת פורים שחלה בערב שבת אכן נהגו לאכול סעודת פורים לאחר המנחה.

המאירי[6] מעיד שבפורים שחל בערב שבת הם נוהגים לקיים סעודת פורים הנכנסת לשבת ופורסים מפה ומברכים ברכת המזון עם “על הניסים”. המהרי”ל[7] נשאל כיצד ניתן לקיים סעודת פורים בערב שבת, השואל יוצא מתוך נקודת הנחה שאכן נוהגים להתחיל לאחר המנחה את סעודת הפורים והדבר קשה לו. תשובת המהרי”ל היא שהדבר מותר אף לכתחילה.

ישנן עדויות אף על גדולי זמנינו שנהגו לקיים סעודת פורים בערב שבת הנכנסת לתוך השבת. כן העידו על הראי”ה קוק ועל הרב זוין. הראי”ה קוק מפרש את המעשה במסכת פסחים של חבורת התנאים אשר ישבה בסעודה בערב שבת כסיפור על סעודת פורים. אחרת כיצד נשתכחה מהם הלכה? מכאן שהיו שתויים, וזו ההשראה לציטוט שמצטט ר’ יוסי ממגילת אסתר: “הגם לכבוש המלכה עימי בבית”.

בהתאם לכך, ועל אף דברי הרמ”א, ישנו מנהג בבתים רבים, כאשר פורים יוצא ביום שישי, לקיים בכל זאת סעודת פורים אשר נמשכת לתוך השבת ומתחברת עם סעודת השבת. קיום סעודה שכזו כרוך בהבנה של כמה סוגיות בגמרא, דיון בראשונים וכמה שאלות הלכתיות אשר עולות בדברי האחרונים. בבתים רבים מעדיפים שלא להכנס למורכבות ההלכתית של סעודת פורים אשר נכנסת לתוך השבת, ולהמנע מהספקות ההלכתיות אשר עולות בעקבות הסוגיות ופסיקת ההלכה של סעודה שכזו. נהרא נהרא ופשטיה [נהר נהר והתפשטותו, כל אחד יעשה כפי שהוא מוצא לנכון].

לטובת הרוצים לנהוג באופן של “פורס מפה ומקדש” אפרוס את הסוגיא עד הסיכום למעשה.

במסכת פסחים קובעת המשנה[8] כי אסור לאכול בערב פסח סמוך למנחה. הגמרא מביאה ברייתא אשר בה נקבע לפי ר’ יהודה כי דין זה קיים גם בערבי שבתות וימים טובים “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה”, אולם ר’ יוסי חולק על דין זה וסובר שניתן לאכול עד חשכה הגמרא[9] מעמידה את מחלוקתם במקרה שהתחיל בסעודה בערב שבת, האם יש צורך להפסיק לשם סעודת שבת (ר’ יהודה), או שמא אין צורך להפסיק (ר’ יוסי). לשיטת ר’ יהודה במקרה שאדם התחיל סעודה לפני שבת עליו לסיים את הסעודה ולברך ברכת המזון ואז לעשות קידוש. לשיטת ר’ יוסי מי שהחל בסעודה לפני שבת יכול להמשיך את הסעודה ורק בסופה לערוך את הקידוש. הגמרא מביאה מעשה בחבורה שישבה לאכול לפני שבת: רשב”ג, ר’ יהודה ור’ יוסי ביום שישי[10], רשב”ג רצה לחוש לדברי ר’ יהודה, ור’ יוסי קבל על כך ובחר בפסוק ממגילת אסתר “הגם לכבוש את המלכה עימי בבית?”. ובמקום קבעו הלכה כ’ יוסי. הגמרא מכריע בסיכום הסוגיה שאין הלכה לפי אחת השיטות אלא: “פורס מפה ומקדש”. וכן מוכרע בתלמוד הירושלמי[11].

המשנה[12] במסכת שבת מעלה  רשימה של דברים שאין לעשותם אחר המנחה:

לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקים מפסיקים לקרות ק”ש ואין מפסיקין לתפלה

להלכה נחלקו הראשנים, בעקבות הבנת מהלך הסוגיה. הסוגיא מביאה את דעתם של שני אמוראים חשובים- דעת ר’ יוחנן, הפוסק שהלכה בערב שבת כר’ יוסי, ודעת שמואל הפוסק לא כר’ יוסי ולא כר’ יהודה אלא- “פורס מפה ומקדש”. הרשב”ם והתוספות[13] מבינים שאנו פוסקים כר’ יוסי, ופסק שמואל “פורס מפה ומקדש” הוא חומרא על גביו, שר’ יוסי סבר שדי לקדש בתום הסעודה ושמואל סבר שצריך לקדש תוך הסעודה כדי שחלקה השני יחשב כסעודת שבת שכלל בידינו ש”קידוש במקום סעודה”. הרי”ף[14] מבין גם הוא כי נפסק להלכה כהעמדת שמואל. לעומת זאת בה”ג[15] סובר שכל המחלוקת הינה על מצב של בדיעבד, ואף לשיטת ר’ יוסי אין להתחיל לכתחילה לאכול מבעוד יום. וכן נראה שפסק השו”ע[16] שכתב “מצוה מלהמנע” מלקבוע סעודה מתשע שעות זמניות והלאה.

זמן התחלת הסעודה

על פי האמור לעיל יש להקפיד לכתחילה להתחיל את הסעודה לפני תחילת השעה התשיעית (“סמוך למנחה”), דהיינו לפני השעה   14.43(השנה). אם לא הספיק – רשאי להתחיל גם לאחר מכן.

כניסת השבת

כאשר מכניסים שבת יש מנהג לומר “בואי כלה שבת מלכתא”[17]. נשאלת השאלה האם ישנו מעשה מסויים אשר מגדיר את כניסת השבת עם “תוספת שבת”? המשנה ברורה[18] כותב כי צריך קבלה דווקא בפה. בשו”ע[19]  משמע שאם לא קבל עליו תוספת שבת הרי לא חלה עליו השבת לדינים מסויימים אפילו בביה”ש.

רוב האחרונים חולקים וסוברים שדין תוספת שבת אינו אלא חובה לפרוש ממלאכה לפני השקיעה, אבל אין חובה לומר בפה שהוא מקבל עליו שבת. וכן מנהג רוב העולם כיום כאשר קבלת שבת נאמרת בבית הכנסת כבר לאחר השקיעה.

נשאלת השאלה מהו המעשה אשר מייצר קריאת שם לשבת כאשר מכניסים שבת מוקדם לפני השקיעה? בתלמוד הבבלי במסכת ברכות[20] מסופר על רב ש”איקלע לבי גניבא [הזדמן לביתו של גניבא], וצלי של שבת בערב שבת”. ופירש רש”י: “שקיבל עליו שבת מבעוד יום. מכאן שתפילת ערבית היא המעשה הקובע את כניסת השבת.

אולם בעקבות המשנה במסכת שבת[21] אשר קובעת את סדר הפעולות בכניסת השבת ובחיוב של אדם לומר לבני ביתו: “עשרתם, עירבתם הדליקו את הנר”, יש שלמדו כי המעשה הקובע את כניסת השבת הוא דווקא הדלקת הנר. וכן מעיד הבית יוסף[22] בשם בה”ג כי קביעת שבת תלויה בהדלקת הנר. הרא”ש[23] חולק על בה”ג וקובע כי כניסת שבת תלויה בתפילת ערבית.

השו”ע מביא בסתם את פסיקת בה”ג ובי”א את הרא”ש, וקובע כי אמירת “משמור שיר ליום השבת” הינה במעמד של אמירת “ברכו”. הרמ”א מגיה כי האישה אשר מדליקה נרות שבת מקבלת בכך את כניסת השבת אא”כ היא מתנה על כך. שאר בני הבית יכולים להמשיך בעשיית מלאכה עד לקבלת השבת בתפילה. ישנו חילוק בין הכנסת שבת באיסור עשיית מלאכה, ובין הכנסת יום השבת ככניסתו בשעת השקיעה. הנפקא מינה לכך לדוג’ היא האפשרות להתפלל מנחה אף לאחר שמכניסים שבת בהדלקת הנר ונאסרים במלאכה, עדיין ניתן להתםלל תפילת מנחה של חול.

לפי זה נראה שבסעודת פורים, כדי לא להיכנס לספק הנ”ל אפשר לסמוך על דעת רוב האחרונים שאין צורך לקבל תוספת שבת במילים “בואו נקדש”, אלא רק להזהיר את בני הבית שיפרשו מעשיית מלאכה עם זמן הדלקת נרות. ורק לאחר השקיעה יאמר: “בואו ונקדש”.

קידוש ונטילת ידיים

כיצד נוהגים איפה הלכה למעשה כאשר מתחילים סעודה ביום שישי אשר נמשכת אל תוך השבת? ישנן שלש שיטות מרכזיות:

– כאשר אדם נמצא באמצע הסעודה, לדעת הרמב”ם[24], בעל המאור[25], הסמ”ג[26], שבולי הלקט[27] מקדש עם כניסת השבת בלי ברכה על היין, ואיננו מברך המוציא.

שיטתם מתבססת על סברא – היכן מצאנו שאדם מברך על אותה סעודה שתי פעמים ברכת המוציא? ועוד הקשו, מדוע שונה דין זה מדין המפסיק בסעודתו כדי להתפלל שאינו צריך לברך פעם נוספת, ומדוע המפסיק כדי לקדש חייב? כמו כן מדוע שונה ברכת הפת מברכת היין של הקידוש – שלרוב הראשונים לא מברכים אותה?

– לעומתם בה”ג[28], הרי”ף[29] והרא”ש[30] פוסקים שאומנם אין צורך לברך על היין אבל צריך לברך מחדש ברכת המוציא, משום שפריסת המפה גלתה דעתו שיש כאן סעודה חדשה. ברכת הגפן היא החריגה, על פי התלמוד ירושלמי,[31] שאומר במפורש שאם אדם שתה יין וקדש עליו היום איננו מברך שוב על היין. לפי הירושלמי ברכת “הגפן” מסייעת וגורמת לקידוש, אך איננה חלק מהותי ממנו.

– שיטה שלישית הינה של האור זרוע[32] ור’ ירוחם[33] אשר טוענים כי התלמוד הבבלי חולק על הירושלמי בזאת, שכן בפסחים[34] נאמר: “כשם שהשבת קובעת למעשר – כך שבת קובעת לקידוש”. כלומר מרגע שקדש היום אסור לאכול ולשתות כלום עד שיקדש, ואפילו היה באמצע הסעודה. אם כן מוכח שכניסת השבת עוקרת את סעודתו הראשונה לגמרי והדבר ייחשב להפסק, ולכן חייב לברך פעם שניה גם על היין וגם על הלחם.

מהות פריסת המפה

במסכת פסחים מובא:

“תניא כוותיה דשמואל.  (=הסובר שאם קדש היום באמצע הסעודה אינו חייב להפסיק סעודתו) ושוין שאין מביאין את השלחן אלא אם כן קידש ואם הביא פורס מפה ומקדש”.

כלומר: בזמנם היו אוכלים על שולחנות קטנים, ומובא בברייתא שאין להביא את אותם שולחנות עד לאחר הקידוש.

בטעם הדבר נחלקו הראשונים: דעת הרמב”ם[39] והרי”ד[40] שפריסת מפה זו אינה נוהגת בכל שבת, אלא רק כשקדש עליו היום באמצע סעודתו. וטעם פריסת המפה היא מעין עקירת שולחן. כלומר אף שלהלכה לא מחייבים אותו להפסיק את סעודתו לגמרי ולברך קודם הקידוש, בכל מקרה חייבוהו ליצור היכר כאילו עקרו את השולחן והביאו לפניו שולחן חדש. היכר זה נעשה ע”י כיסוי השולחן כולו (ואין להסתפק בכיסוי הפת). ולפ”ז בכל שבת אין חובה לכסות את לחם המשנה כלל.

לעומת זאת השאלתות[41]  כותב: “וקרובי תכא מקמי דמקדיש לא מקריבינן ביומא דשבתא מאי טעמא כי היכי דתיתי סעודתא ליקרא דשבתא והיכא דקריבו לא מסלקינן אלא פורש עליו מפה ומקדיש”. כלומר רצוי לכתחילה שלא להביא כלל את השולחן עד לאחר הקידוש, וכשקדש עליו היום אין צורך לעקור את השולחן אלא מספיק לכסותו. והוא הדין לכל שבת, כשטעה והביא את השולחן לפני הקידוש – שצריך לכסותו. וטעם הכיסוי הוא כדי שהסעודה תבוא לאחר שקיבל עליו שבת ויהיה ניכר שהיא באה לצורך השבת. כמובן שמדין זה למדו שק”ו למי שקדש עליו היום באמצע הסעודה, שצריך לכסות את כל השולחן בזמן הקידוש כדי שיהיה ניכר שמכאן ואילך הסעודה באה לכבוד שבת.

[התוספות[42] והרא”ש[43] וכן ראשונים רבים העירו שבימינו שכולם אוכלים על שולחן אחד, לא הטריחוהו להביא את השולחן לאחר הקידוש, אלא אפשר לכתחילה לפרוס מפה ולקדש].

לדעת רב שרירא גאון, הרשב”ם[44],[45] ר’ יחיאל מפריז והרא”ש[46] הדין של פורס מפה ומקדש נוהג בכל שבת, וטעמו הוא על פי המובא בירושלמי – מפני כבוד הפת שלא תתבייש, שכן מעיקר הדין היא קודמת לברכה וכאן היא נדחית. כלומר: לשיטתם פריסת המפה נוהגת בכל שבת, ורק על הפת עצמה. לשיטתם קשה, אם כן מה הקשר בין הכיסוי הזה למחלוקת ר’ יהודה ור’ יוסי לגבי עקירת השולחן. לכן פירשו הרא”ש והר’ יחיאל מפריז שכל הלימוד מדין זה הוא שדבר שמכוסה נחשב כאילו אינו קיים. ולפ”ז האוכל בסעודה וקדש עליו היום, חלה עליו חובה נוספת, מעבר לחובה הרגילה – לכסות גם את כל השולחן, ולא רק את הפת, והחידוש הוא שזה ייחשב כאילו עקרו את השולחן (כשם שלמרות שהפת ממשיכה להיות מונחת לפניו, והוא רוצה באכילתה ויודע על קיומה, ואע”פ כן מותר להקדים את היין, שכן מבחינה הלכתית דבר מכוסה נחשב ללא קיים).

התוספות[47] מביאים את השאילתות, ומוסיפים טעם נוסף – זכר למן, טעם זה מופיע בספר מצוות[48] והגהות מימוניות[49] ולפי טעם זה פריסת המפה שייך לכל שבת, והוא נעשה בפריסת שתי מפות: אחת מתחת לפת ואחת מעליה, ושתיהן מיוחדות לפת בלבד.

בימינו מקובל לערוך שולחן השבת לפני הקידוש – כולל צלחות סכו”ם וסלטים. לפי דעת השאלתות לכאורה דין הסלטים כדין שולחן קטן שאין בעיה לטלטלו, ומעיקר הדין אין להביאם אלא לאחר הקידוש! אכן שמעתי שכך נוהג להחמיר הרב ליכטנשטיין שליט”א. אמנם כדי ליישב המנהג יש לומר שכל הקפידא היא דווקא על דברים שהם מעיקר הסעודה ולא על תוספות וכו’.

ערוך השולחן[50] מכריע כי כיום שאין מביאים שולחנות קטנים, הביצוע של דין “פורס מפה ומקדש” הינו ע”י הבאת הפת לכבוד שבת לפני הקידוש וכיסויה במפה. אך לרוב הראשונים אין להסתפק בכיסוי הפת בלבד, אלא יש לכסות את השולחן כולו! מכיוון שבשולחנות גדולים הדבר אינו מעשי, נראה שעליו לפנות מן השולחן את כל המאכלים (חוץ מהסלטים, ואולי ראוי במקרה זה להחמיר גם בהם) בזמן הקידוש.

להלכה נראה כי די בפריסת מפה על הפת כפי שעולה מן הסוגיה בפסחים. אולם, מכיון שלדעת הרמב”ם והרי”ד וגם לדעת השאילתות, פריסת המפה היא על השולחן, (ולא רק על הפת כדברי רש”ג רשב”ם וכו’.[51]). גם לראשונים שאמרו כי היום אוכלים על שולחן גדול, ולכן לא הטריחו לעקור לכתחילה, לא ברור האם התייחסו למציאות של “קדש היום”. יש מקום לדון האם החלפת מפה הינה טירחה כמו הבאת שולחן גדול. בנוסף יתכן ויש מקום להחמיר כאשר השולחן מלוכלך מהמאכלים של תחילת הסעודה, ואז לכבוד השבת מתחייבים בטרחה שכזו אשר אכן מייצרת הפרדה ונייחדת את המשך הסעודה לכבוד השבת

ולכן לענ”ד נראה שראוי גם כן להחליף מפה לכבוד סעודת השבת, על אף שאין חייבים כך לפי שורת הדין, ולהחזיר עליה בזמן הקידוש רק את החלות כשהן מכוסות, ורק לאחר הקידוש להחזיר את הצלחות והמאכלים למקומם: א. מכיוון שכך מייחד מפה זכר לשכבת הטל של המן. ב. אין לך פריסת מפה גדולה מזו, שכן בדרך זו בזמן הקידוש השולחן מכוסה רק במפה.

ראוי לייחד מראש מנה מסוימת בסעודה לכבוד שבת, כדי שפריסת המפה לא תהיה הערמה בלבד, וכן כדי שסעודת הפורים לא תבטל לגמרי את סעודת השבת. וכמובן שיש חובה לבצוע על שתי חלות ולאכול לפחות כביצה פת לאחר הקידוש.

“על הניסים” ו”רצה והחליצנו”

לגבי סעודה שלישית שנמשכה לתוך מוצאי שבת של חול נחלקו הראשונים: דעת הרא”ש[52] והמאירי[53] שהולכים אחרי סיום הסעודה ולכן אין לומר “רצה”. ודעת ההגהות מיימוניות[54], המרדכי[55] והמהרי”ל[56], שהולכים אחרי תחילת הסעודה. התוספתא בברכות[57] קובעת כי במקרה והתחילו סעודה לפני שבת, הרי מזכירין בברכת המזון את שבת. הרי מכאן שהולכים אחרי סוף  הסעודה. השו”ע [58] פוסק כי הולכים אחר תחילת הסעודה הן בסעודה שלישית הנמשכת לתוך מוצאי שבת והן בסעודת ראש חודש וחנוכה[59].

השו”ע[60] לגבי סעודת פורים פוסק בסתם כי הולכים אחרי תחילת הסעודה ולכן גם בפורים כמו בשבת יש להוסיף “על הניסים” בברכת המזון על אף שהסעודה נמשכה עד ללילה[61]. בי”א המחבר מביא את שיטת הרא”ש שהולכים אחר סוף הסעודה.

לגבי סעודת פורים שנמשכה לתוך השבת (פורס מפה ומקדש): המשנ”ב[62] כותב שמכיוון שהווי תרתי דסתרי אין לומר “על הניסים” אלא רק “רצה”, מפני ששבת חמורה יותר מפורים. לעומת זאת מביא המג”א (סי’ תרצה ס”ק ט) מחלוקת בין המרדכי  הסובר שהפורס מפה ומקדש אומר “על הניסים” בברכת המזון גם אם התפלל ערבית באמצע הסעודה. ובין המהרי”ל[63] הסובר שאם התפלל ערבית לא יאמר שוב “על הניסים”.  מדברי שניהם עולה בפשיטות שאם לא התפלל ערבית יאמר “על הניסים” בברכת המזון, ולכאורה ק”ו שיאמר גם “רצה”, שכן הסעודה נמשכת לתוך השבת ובה היא מסתיימת.

הב”ח[64] עומד על סתירה בדברי הב”י: מחד הוא פוסק בתרצ”ה[65] ובקפח[66] שהולכים אחר תחילת הסעודה, וממילא יש לומר “על הניסים” בסעודת פורים אשר נמשכת אל תוך השבת. ומאידך בסימן רע”א[67] הוא פוסק שבמידה והסעודה נמשכת אל תוך השבת מוסיפין “רצה”. הטורי זהב[68] טוען כי אין בזה משום “תרתי דסתרי”. והמג”א[69] כותב כי “דספוקי מספק’  ליה ולכן מזכיר את שניהם דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך”.

הרמ”א[70] משווה את סעודת פורים לדין סעודת שבת, ששתיהן חובת היום, ולכן כאשר סעודה זו נמשכת לאחר השקיעה עדיין מוסיפין “על הניסים” בברכת המזון.

עוד אפשר לומר על פי שיטת המאירי הפוסק כרא”ש (שהולכים אחר סיום הסעודה) ואעפ”כ הוא מודה שהפורס מפה ומקדש בסעודת פורים שחל בערב שבת אומר גם “רצה” וגם “על הניסים” – “שהרי אף חמשה עשר נס הוא, לפיכך הדין נותן להזכיר בברכת המזון של פורים אף על פי שעבר יום י”ד בשעת הברכה” (כתובות ח ע”ב). ולפי זה יש חילוק בעניין זה בין הפרזים למוקפים, שכן מוצאי ט”ו אינו יום נס.

על דרך הסוד נראה לתרץ, דאף דלעניין סעודה יש חובה להפריד בין סעודת פורים לסעודת שבת, לעניין הברכה, דהוא בחינת גיליות פנימיות – הכל אחד, וליכא תרתי דסתרי, וד”ל.

קריאת שמע ותפילה

מכיון שהסעודה התחילה לפני זמן קריאת שמע ותפילת ערבית, וכדי לצאת מהספק של אמירת “על הניסים” בברכת המזון, ועדיין ויש שהות להתפלל לאחר הסעודה, אין חובה להפסיק באמצע הסעודה, ואפשר להתפלל ולקרוא ק”ש אחרי הסעודה – כמבואר בשו”ע.[71]

השפת אמת[72] משווה בין בחינת השבת שהיא כשלעצמה “אות” בין הקב”ה ובין עמ”י, ובין פורים אשר בו מתגלה הנקודה הפנימית היהודית כפי שנאמר במגילה: “ליהודים היתה אורה” בעצם נפשותם. כאשר יוצרים חיבור בין סעודת פורים וסעודת השבת נוצר איחוד בין הקביעות של השבת ובין הגילוי של פורים בעוה”ז בנפשות עם ישראל.

לסיכום:

ההלכות למי שחפץ לקיים סעודת פורים -“פורס מפה ומקדש”:

  • לכתחילה יש להתחיל את הסעודה אחרי מנחה גדולה (בשעה 12:20) ולפני שעה תשיעית (14:43), ניתן בדיעבד להתחיל גם אחר זמן מנחה קטנה.
  • יש להקפיד שלא לסיים את הסעודה לפני השקיעה ולהשאיר מנה לכבוד סעודת השבת.
  • מכניסים שבת בהדלקת הנרות וע”י הבדלות מעשיית מלאכה.
  • ניתן לערוך קבלת שבת עם מזמורי התהילים ששובצו בסידור והפיוט “לכה דודי”.
  • כדי לצאת מידי מחלוקת, אין להתפלל ערבית באמצע הסעודה.
  • מפנים שולחן ועורכים קידוש (ללא ברכת היין וחלות מכוסות במפה). אין מברכים מחדש “המוציא” (אא”כ לא ברכו על הפת בתחילת הסעודה הראשונה).
  • מחזירים את המאכלים ובוצעים על לחם משנה, אוכלים כזית לחם ועוד מעט מן המאכלים לכבוד שבת.
  • מברכים ברכת המזון בתוספת של “על הניסים” ו”רצה”.
  • אחרי הסעודה קוראים קריאת שמע ומתפללים תפילת ערבית

הערות שוליים

[1] שו”ע או”ח תרצ”ה ב’

[2] שו”ע או”ח רמ”ט ב’

[3] הלבוש (שם, סעיף ב’) טוען כי בסעודת מצווה אשר מותרת בערב שבת, הרי היא קודמת לסעודת השבת, ואין להמנע מלאכול בה על אף שתתמעט התאוה לסעודת השבת.

[4] משנ”ב רמ”ט ס”ק י”ג

[5] ברכות לא ע”ב עירובים סה ע”א. רמב”ם הל’ תפילה ד יז. שו”ע או”ח צט א

[6] פסחים דף קא ע”א ד”ה “זה שאמרו”

[7] שו”ת מהרי”ל סימן נו

[8] פרק י משנה א

[9] דף צט ע”ב – דף ק ע”ב

[10] יוצא שגם לשיטת ר’ יהודה ניתן להתחיל סעודה לפני מנחה גדולה.

[11] פרק א הלכה י

[12] פרק א משנה ב

[13] ד”ה “אין מפסיקין” מעמידים את הפסיקה כר’ יוסי, והפסיקה של שמואל הינה תוספת לפסיקה זו

[14] פסחים דף יט ע”ב בדפי הרי”ף

[15] סימן ב – הלכות קידוש והבדלה עמוד צדה

[16] רמט ב.

[17] כפי שמובא בתלמוד הבבלי שבת (דף קיט ע,”א) שנהגו כמה אמוראים בהכניסם את השבת

[18] רסא סקכ”א. וכן מובא בריטב”א חגיגה (יא ע”א) וברא”ה ברכות (כז ע”א)

[19] שצג ב

[20] דף כז ע”א

[21] פרק ב משנה ז

[22] סימן רסג

[23] שבת פרק ב סימן כד

[24] הלכות שבת כט יב

[25] דף יט ע”ב בדפי הרי”ף

[26] סימן כט ד”ה “ותו מסקינן”

[27] שבת סימן לז

[28] סימן ב – הלכות קידוש והבדלה עמוד צד

[29] דף יט ע”ב בדפי הרי”ף (וכן דעת הר”ן על הדף ד”ה “ואח”כ שרי”)

[30] פרק י סימן ב ומביא כן בשם ר’ יונה והרי”ץ גיאת. כן שיטת הסמ”ק (מצוה רפא), ספר העיתים (סימן קנג). רש”י (ספר האורה חלק א אות נג הל’ קידוש). האגור (הל’ שבת שעז). ספר המנהגות +++

[31] ברכות א ו

[32] הלכות ערב שבת סימן כב

[33] ח”א (ני”ב סה ריש ע”ד)

[34] דף קה ע”א

[35] רעא ד

[36] שם סק”ד

[37] סקי”ח. אמנם ערוך השולחן (סקי”ד) פורס את כל השיטות, ומשמע מדבריו כי יש לברך “המוציא” בשנית עם פריסת המפה והקידוש.

[38] הדבר דומה קצת לדין מי שנפלה טליתו באונס שצריך לחזור ולברך עליה, לעומת מי שהניח טליתו על מנת להיכנס לשירותים – שאינו צריך לחזור ולברך עליה

[39] שבת כט יב

[40] פסקי רי”ד פסחים דף ק ע”א ד”ה “אמר רב

[41] שאילתות דרב אחאי פרשת יתרו שאילתא נד

[42] פסחים דף ק ע”ב ד”ה “לאו לעקירת שולחן”

[43] שם פרק י סימן ג

[44] שם דף ק ע”ב “רבה בר בר חנה”

[45] שבת פרק כט אות ק

[46] שם פרק י סימן ג

[47] שם דף ק ע”ב “שאין מביאין”

[48] עשין ל, קטז ע”ג

[49] שבת פרק כט אות ק

[50] סימן רעא סעיף יג

[52] שו”ת הרא”ש כלל כב סימן ו

[53] כתובות דף ח ע”א

[54] הלכות מגילה פרק ב הלכה יד אות א

[55] הובא במגן אברהם תרצה סק”ט הובא בכת”י על קלף

[56] שו”ת מהרי”ל סימן נו

[57] ה ד

[58] או”ח קפח י

[59] אמנם בשו”ת הרמ”א נכתב כי אין העולם נוהגים לברך “יעלה ויבוא” בסעודת ר”ח אשר נמשכה אל תוך הלילה. ישנו דיון לגבי מצב שבו חל ר”ח במוצ”ש וסעודה שלישית נמשכת אל תוך הלילה. אז נראה על פניו אכן כי יש כאן “תרתי דסתרי” לברך גם “רצה” וגם “יעלה ויבוא”, אולם הטורי זהבה ושו”ע הרב פוסקים שאין בזה סתירה, כמו שמקדשים במוצאי שבת יקנה”ז. דיון דומה נערך לגבי ברכת “לישב בסוכה” בליל שמיני עצרת בחו”ל כאשר חוששים לכך שעגיין חלה מצוות ישיבה בסוכה.

[60] תרצה ג

[61] וכן פוסקים ערוה”ש תרצה יא. חיי אדם כלל קנה סי’ כלב

[62] תרצה ס”ק טו

[63] שם

[64] או”ח תרצה

[65] סעיף ג

[66] סעיף י

[67] סעיף ו

[68] סוף סימן קפח

[69] קפח סקי”ז רעא סקי”ד

[70] שו”ת הרמ”א קלב סימן ה

[71] או”ח סי’ רלה סע’ ב.

[72] תרמ”ו ד”ה “שמעתי ממורי”

אולי יעניין אותך גם:

קריאת ספרות חול בשבת “פורס מפה ומקדש” – זמנה של סעודת פורים כאשר פורים חל ביום שישי

תבלינים נפרדים לבשרי וחלבי “פורס מפה ומקדש” – זמנה של סעודת פורים כאשר פורים חל ביום שישי

הסרת תווית מבגד חדש בשבת וביום טוב “פורס מפה ומקדש” – זמנה של סעודת פורים כאשר פורים חל ביום שישי

קיצור דיני ערב פסח שחל להיות בשבת “פורס מפה ומקדש” – זמנה של סעודת פורים כאשר פורים חל ביום שישי

הרבנית חניטל אופן בוגרת המכון התלמודי העיוני במתן, MA בתלמוד – אוניברסיטת בר-אילן, בוגרת תוכנית יועצות הלכה במדרשת 'נשמת'. מלמדת גמרא ומדרש מזה 18 שנה בבתי מדרש שונים לנשים. בוגרת תוכנית תכנית 'הלכתא' ומרצה בתכנית 'מתיבתא' במתן. משמשת כיועצת הלכה ומהווה כתובת לייעוץ הלכתי בתחומי הלכה שונים

כמה מילים על הפרויקט שאלה - כתובת נשית לשאלות בכל תחומי ההלכה. מי המשיבות שלנו? בוגרות תכנית הלכתא - תכנית שש שנתית ללימודי הלכה במתן. לכל המשיבות רקע עשיר בלימוד גמרא והלכה והן משמשות כתובת לשאלות ופניות בקהילה ובבית המדרש. כל התשובות נידונות בקרב הוועדה ההלכתית של 'שאלה' בה, יחד עם המשיבות, יושבים הרב הדיין אריאל הולנד והרב יהושע מאירסון.

לתמוך ב"שאלה"