נוסף פריט לסל
פריט 1
סהכ לתשלום: ש"ח
לצפייה בסל להמשך קניה
כשרות
חזרה לשאלות ותשובות

צלחת שנטרפה והתערבבה עם כל שאר הצלחות

הרבנית חניטל אופן

טבת תשפ"א
להורדה והדפסה:
הדפסה

שאלה

ביתי המסה גבינה על צלחת קרמיקה בשרית. הצלחת נשטפה עם הצלחות הבשריות והתערבבה עם כל הסט. מה דין סט הצלחות הבשרי?

תשובה

דין ביטול ברוב

כלל בסיסי בהלכות תערובות הוא ש”חד בתרי בטל ברוב” (גיטין נד ע”ב) דהיינו: אם נפל דבר אחד בין שניים הרי הוא בטל ברוב. הלכה זו נאמרת בכמה מקומות בש”ס. בין השאר במסכת חולין (יא ע”א, צח ע”ב) שם נקבע כי תערובת איסור יבש ביבש “מין במינו” (לדוגמה: מצת חמץ שהתערבה לפני הפסח במצות כשרות לפסח) – האיסור בטל ברוב. בגמרא שם מובא כי דין זה נלמד מהפסוק “אחרי רבים להטות” (שמות כג ב) – כשם שדעת המיעוט בסנהדרין בטלה לגבי הרוב, כך מיעוט הטרפה בטל אל הרוב הכשר. ומכיוון שכאן מדובר בתערובת צלחת איסור בצלחות כשרות הרי זה תערובת “יבש ביבש” והיא זהה לשאר הצלחות כך שמדובר ב”מין במינו”.

דין “דבר שיש לו מתירים”

על אף האמור לעיל, ישנו מצב חריג שבו אין המיעוט בטל ברוב, וזאת כאשר איסורו של הדבר שהתערב בהיתר, עתיד לפקוע בלאו הכי לאחר זמן. במצב כזה החמירו חכמים וקבעו שהאיסור אינו בטל ברוב וצריך להמתין שיפקע האיסור מאליו ועד אז כל התערובת אסורה. מצב זה נקרא “דבר שיש לו מתירין”.

כאשר לדבר מסוים “יש מתירין”, הרי הוא איננו בטל אפילו באלף. הלכה זו נלמדת במסכת ביצה (ג ע”ב, לט ע”א).

לפי כלל זה יש לדון לגבי כלי שהוטרף וניתן להכשירו – אם דינו כ”דבר שיש לו מתירים” ואינו בטל בכלים אחרים, מכיוון שיש לו היתר ע”י הגעלה.

האם לכלי חרס/חרסינה יש היתר?

במקרה שלפנינו, אמנם נראה שדין זה לא שייך, משום שמדובר בצלחת קרמיקה אשר לא ניתן להכשירה, כדין כלי חרס שבולעים איסור אך אינך פולטים אותו ואין להם תקנה. כפי שנלמד בגמרא מהפסוק (ע”ז עה ע”ב, ופסחים ל ע”ה ורש”י שם ד”ה “אינו יוצא מידי דופנו”): “וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר”. (ויקרא פרק ו, כא)

כלי חרסינה (פורצלאן) – אמנם לשיטות מסוימות יש דרך במצב של הפסד מרובה להכשיר כלי חרסינה  בהגעלה, משום שהעיבוד שלהם שונה מבעבר, כי מעורבים בהם גם זכוכית ולעיתים מתכת.

בשו”ת שאילת יעבץ טען כי אינם בולעים כלל את האיסור (חלק א סימן סז).

בעל העיטור (ספר העיטור שער א – הכשר הבשר דף יד טור ג) התיר להכשיר כלי חרס בג’ פעמים בהגעלה כשאינם ‘בני יומם’ דהיינו: שלא נעשה בהם שימוש לבשרי או חלבי ב24 שעות האחרונות (חלק א סימן סז).

החכם צבי התירם לאחר המתנת י”ב חודש (שו”ת סימן עה).

שיורי כנסת הגדולה משווה אותם לכלי זכוכית אשר לדעת השולחן ערוך (או”ח תנא כו) אינם דורשים הכשרה וניתן להשתמש בהם הן לבשר והן לחלב (א”ח סי’ תנא הגב”י אות ל) [1].

אולם, פוסקים רבים סוברים כי כלי חרסינה (פורצלאן) הינם ככלי חרס ואין יכולת להכשירם (שו”ת הרדב”ז ח”ג סימן תא). וכך נקבע עיקר ההלכה.

האם כלי שיש לו היתר ע”י הגעלה נחשב כ”דבר שיש לו מתירים”?

מסתבר שגם במקרה שהצלחת לא הייתה מחרסינה, אלא מכלי שאפשר להכשירו בהגעלה, כגון צלחת מתכת, לא היינו מחילים על הצלחת הטרפה דין של “דבר שיש לו מתירים”, משום שההיתר כרוך בטרחה מרובה של הגעלת כל הצלחות.

כך סובר הרשב”א לגבי כל איסור שהיתרו כרוך בהוצאת ממון (תה”ב הקצר בית ד’ דף ל”ח ע”א ובארוך לח ע”ב).

וכן פסק השו”ע (יו”ד קב ג), וכן בהלכות הכשר וטבילת כלים (קכב ח).

הרמ”א מביא את סברת הרשב”א כי היתר זה נובע מכך שיש בזה הפסד מרובה להגעיל את כל הכלים.

שימוש בכל הצלחות בו-זמנית

הט”ז (קב סק”ח) טוען שכל ההיתר הוא כאשר אנו דנים על כל צלחת בפני עצמה, שאז על כל צלחת וצלחת אנו יכולים לטעון שלא היא זו שנטרפה אלא חברתה.

אבל כשעושים שימוש בכל הצלחות בו זמנית, אין לסמוך על הביטול ברוב משום שאז בטוח שאחד מן הכלים הוא הכלי האסור בשימוש! לכן הוא כותב שאין לסמוך על היתר ביטול ברוב כתחליף להכשרת הכלים, שמא בעתיד ישתמש בכל הכלים בו-זמנית ויבוא לידי תקלה, אלא רק כהיתר זמני עד שיכשיר את כל הכלים. מהו טעמו של הט”ז להחמיר בצלחות שנתערבבו?

שיטת הט”ז מתבססת על השו”ע בסימן קט א, שהביא חומרה זו, והרמ”א שם כתב שצריך להחמיר לכתחילה.[2]

בסימן קט עוסקים בתערובת יבש ביבש של מין במינו. לדוגמה: בתערובת חתיכות בשר טריפות שהתערבבו בכשרות (ללא בישולן יחד) וכעת כל חתיכה עומדת בפני עצמה.

מכיוון שהחתיכות הן בגדר של “יבש” ( משום שאין מעבר טעם ביניהן), מדין תורה התערובת מותרת בביטול של מיעוט הטריפה ברוב ההיתר. אך הרמ”א פוסק כאן כתוס’ אשר החמירו לומר שאע”פ שאין איסור בתערובת, הרי חכמים אסרו מצד החומרה לאדם אחד לאכול את כל החתיכות, משום שאז בוודאות יאכל חתיכת איסור וודאי העומדת בפני עצמה.

הט”ז מאמץ את החומרה של הרמ”א ומחיל אותה על תערובת צלחות.

אמנם מפשט לשון השו”ע והרמ”א (בסי’ קב) נראה שאינם חוששים לחומרה זו לעניין תערובת כלים אלא רק לתערובות איסור והיתר אחרות, ונראה שכמה סברות עומדות ביסוד היתרם:

א.      גם התוס’ שאסרו כתבו זאת בלשון ספק “מיהו שמא לחד גברא היה אסור”. ובעקבותיהם הרמ”א לא אסר אלא לאוכלם כולם כאחד לכתחילה, אבל אף הוא לא חשש להשהות את התערובת שמא תיאכל כאחד.

ב. השימוש בצלחות ע”י אנשים שונים, אפילו בו-זמנית, אינו חשוב כאכילה ע”י אדם אחד, אלא ע”י שני אנשים, ולכן כל אחד אינו מחויב לחשוש שמא צלחתו היא האסורה.

ג. הטעם הבלוע בכלים פגום ואינו יכול לאסור מאכל. השימוש בכלי אמנם אסור, אך זהו איסור דרבנן בלבד.

ואכן ערוך השולחן בסימן קב (סעיף יח) פוסק כי אין לחשוש לדעת הט”ז. הוא נסמך על  המהרש”ל (פרק כח) והש”ך (סק”ח) אשר כותבים שמן התורה יש להמתין מעת לעת כדי שהכלי לא יהיה בן יומו ודי בכך. הוא מייחס שיטה זו לכל גדולי האחרונים. לדעתו, אף למי שסובר שיש ליטול כלי אחד ולהגעילו, הרי בכלי חרס שלא ניתן לעשות זאת, אין לחשוש לשיטה זו.

מסקנה

לפיכך, במקרה שבו כלים אשר אינם מחרסינה נטרפו, כאשר אין טורח גדול להכשיר את כל הכלים, מן הראוי להכשיר את כולם ולחשוש לשיטת הט”ז, אך כאשר ישנה טרחה אפשר להשתמש בהם ללא הכשרה ויש על מי לסמוך.

קל וחומר במקרה הנידון, שהצלחת הייתה מקרמיקה שאינה ניתנת להכשרה – נראה שאף לשיטת המחמירים (כתוס’) מותר להשתמש בכלים ללא שום הכשרה, כפשט פסיקת השו”ע בסימן קב.

[1] הבנה זו נסמכת על הרא”ש עבודה זרה פרק ב סימן כג, אשר טוען כי כלי החרס היו עשויים בעבר בעיקר מאדמה אשר הייתה סופחת בתחילה את האיסור ולא ניתן היה להפליט אותו.

[2] יסוד העניין במחלוקת הראשונים: הרא”ש והטור (חולין פרק ז סי’ לב) מתירים לאכול את כל התערובת יחד. הרשב”א (תוה”ב הארוך בית ד שער א דף יז) מתיר לאדם אחד, בתנאי שיאכלם בזה אחר זה. ואילו התוס’ (חולין ק ע”א ד”ה “בריה” והסמ”ג (לאוין סי’ קמ-קמא ד”ה שנינו) אסרו לאדם אחד לאכול את כל התערובת אפילו בזה אחר זה. ורש”י (ע”ז עד ע”א ד”ה תרתי, והמהר”ם כתבו שצריך להשליך חתיכה אחת ולא לאוכלה כלל (או לתת אותה לגוי).

השו”ע הביא בסתם את שיטת הרשב”א, וב”יש מי” את שיטת התוס’. הרמ”א החמיר לכתחילה כתוס’ כי אין לאכול כלל אדם אחד לבד, ושלל את שיטת רש”י והנהגת המהר”ם.

הרבנית חניטל אופן

בוגרת המכון התלמודי העיוני במתן, MA בתלמוד – אוניברסיטת בר-אילן, בוגרת תוכנית יועצות הלכה במדרשת 'נשמת'. מלמדת גמרא ומדרש מזה 18 שנה בבתי מדרש שונים לנשים. בוגרת תוכנית תכנית 'הלכתא' ומרצה בתכנית 'מתיבתא' במתן. משמשת כיועצת הלכה ומהווה כתובת לייעוץ הלכתי בתחומי הלכה שונים