נוסף פריט לסל
פריט 1
סהכ לתשלום: ש"ח
לצפייה בסל להמשך קניה
שבת ומועד
חזרה לשאלות ותשובות

שימוש בסבון מוקצף לניקוי עיניים בשבת

הרבנית חניטל אופן

סיון תשפ"א
להורדה והדפסה:
הדפסה

שאלה

1) האם כל סוגי הסבון הנוזלי מותרים לשימוש בשבת?
2) האם מותר להשתמש בתכשיר לניקוי עיניים שיוצא מהמשאבה במצב של קצף?

תשובה

הנושא כרוך בשלושה דיונים שונים:

  • חיטוי העיניים וגזירת חז”ל האוסרת רפואה בשבת משום חשש לשחיקת סממנים.
  • איסור “ממחק” ו”מוליד” בדילול תמיסה נוזלית סמיכה
  • איסור או “בונה” בהפיכת התמיסה לקצף

רפואת עיניים בשבת

בתלמוד הבבלי (שבת קיא ע”א) כתוב כי מי ש”חושש בשיניו” אסור לגמוע את החומץ משום גזירת שחיקת סממנים. הרא”ש (סוף סי’ ח’) והר”ן (פרק יד סוף ד”ה “ומהא”), חלוקים מהו מעמדו של מי שכואב לו עד מאד. הרא”ש מעמיד זאת כחולה שאין בו סכנה שמותר לעשות עבורו איסורי דרבנן, ואילו הר”ן אוסר משום ש”החושש בשיניו” משמעו כאב גדול ובכל זאת אסרו. השו”ע (או”ח שכח, א) פוסק כר”ן – שכל עוד הכאב אינו מפילו למשכב אסור לקחת תרופה להרגיעו.

אולם למחלות עיניים יש דין מיוחד. הגמרא במסכת ע”ז (דף כח ע”א) אומר רב יהודה שהעין קשורה ללב, ומשום כך מחלות עיניים אינן רק “סכנת איבר”, אלא דינן כפיקוח נפש. עם זאת, כאשר ברור שמדובר במיחוש קל בלבד, אסרו אף רפואת עיניים. לכן במסכת שבת (דף קח ע”ב) אסרו להזליף יין אל תוך העין, משום שזו דרך רפואה. עם זאת התירה הגמרא להניח יין על גב העין, משום שזהו דרך ניקיון. וכן פסק השו”ע (או”ח שכח, כ). כמו כן התירו בשבת לעשות רפואות שמטרתן למנוע מחלה ולא לרפא. לכן התירו לשים רטייה בשבת (שו”ע שם, כז) ולחטא פצעים ביין (שם סע’ כט).

יוצא אפוא, כי טיפול בעיניים יהיה מותר בשני מצבי קיצון: או בחולי מסוכן (דלקת), או כאשר מדובר בפעולות היגיינה שאף בריאים רגילים בה ואפילו כאשר המטרה היא לרפא אך התרופה אינה מרפאת אלא מונעת הידרדרות המצב.

בשאלה הנידונה, מדובר בניקוי העין, ולכן גם כאשר הוא נעשה בעקבות דלקת, הדבר מותר, וקל וחומר כאשר יש אנשים המשתמשים בסבונים כאלו באופן תדיר.

איסור מוליד

בשו”ע סימן שכו סעיף י פוסק הרמ”א שאסור לרחוץ ידיים עם גרגרי מלח ומים, וכל שכן בבורית (סוג סבון) או בשאר חלב, משום “שנימוח על ידיו והוי נולד”.

המושג “נולד” מופיע ברש”י על הסוגיה בשבת (דף נא ע”ב) האוסרת ריסוק של שלג וברד בידיים במטרה שיהפכו לנוזל. רש”י רואה בכך מלאכה משום “מוליד”, ונראה שמייצר (בורא) משהו חדש. ספר התרומה (סי’ רלה) והר”ן (דף כג ע”ב בדפי הרי”ף ד”ה “ואין”) נחלקו במעמדה של מלאכה זו. ספר התרומה מייחס לכך איסור עצמי, ואילו הר”ן רואה בזה רק חשש של “סרך מלאכה” וגזירה הנובעת ממלאכת “סוחט”. ההשלכה למעשה של מחלוקת זו היא בדבר תוצאה של המסה אשר נעשית מאליה. ספר התרומה אוסר אף הפשרה של שומן אשר נמס מאליו מחום השמש, ולדעת הר”ן רק ריסוק בידיים אסור. וכך נראה שפסק הרמב”ם (שבת כא, יג)[1].

בהקשר דומה מתיר השו”ע (שיח, טז) להניח קדירה של תבשיל עם שומן כנגד האש, על אף שהשומן הקרוש יהיה נימוח ויהפוך לנוזל. הרמ”א מגיה ומוסיף (בשם ר’ ירוחם) שמותר אף במקרה שהשומן אינו בלוע וספוג בגוף המאכל והינו נפרד וניכר בפני עצמו, אולם “יש מחמירין” (הר”ן) משום איסור “נולד”.

ואכן המשנה ברורה (סקק”ה) וכן ערוך השולחן (סעיף לב) שניהם עומדים על ההבחנה. במקרה של המסת שלג וברד לתוך מים הנמצאים בכוס, התוצאה של ה”נולד” אינה ניכרת בפני עצמה. לעומת זאת כאשר ישנו רוטב נפרד, הרי נוצרת הפרדה ברורה בין התבשיל ובין הנוזל אשר “נולד” מהרוטב וניכר בפני עצמו. לרמ”א להלכה מלכתחילה יש להחמיר, והוא מעיד שכך הוא המנהג. אולם, במקום צורך ניתן לסמוך על הדעה הראשונה.

בכל מקרה, הגדרת האיסור היא הפיכת מוצק, קשה או רך, לנוזל שלא על ידי בישול. אולם במקרה הנידון לפנינו מדובר בתמיסה נוזלית, ולכן גם במעשה הגורם לדילולה אין כאן שינוי מצב צבירה, ואין לחשוש למוליד. ואכן המשנה ברורה במקום (שכו ס”ק ל) כותב שמותר לרחוץ ידיים במי מלח שהוכנו מבעוד יום. (ומלבד זאת הוא מביא בשם המגן אברהם שמוצקים שאין רגילים להשתמש בהם במצב צבירה נוזלי, והמשקה איננו חשוב בפני עצמו כבורית וחלב, אין בהם איסור מוליד.

איסור ממחק

אולם המשנה ברורה (שכו סק”ל) מביא בשם התפארת ישראל שכאשר מדובר בבורית רכה, ועל ידי השימוש בה היא נעשית חלקה, יש לחוש לאיסור ממחק. לכן הוא מתיר מלכתחילה רק כאשר מוהלים את הבורית במים לפני השבת, כדי שתתקבל בלילה רכה.

החשש של מלאכת “ממחק” הינו מצד אב המלאכה “ממרח”. דוגמה לתולדת “ממחק” מצויה במשנה בשבת (כב, ג) שם מובא שאסור לתת שעוה על פי חבית כדי לאוטמה.

לעומת מסקנת המשנה ברורה, הרב משה פינשטיין (או”ח סימן קיג) דרש שהסבון יהיה במצב צבירה נוזלי ממש, מחשש של “ממחק”. אך רוב הפוסקים (ערוך השולחן שם, ציץ אליעזר ח”ו סי’ לד, הגאון רבי שלמה זלמן אוירבעך  (שש”כ[2] יד הערה מט, יביע אומר ח”ד סי’ כז ועוד) אינם חוששים לכך כלל. ומסתפקים במצב צבירה שאיננו קשה, ותמהו על כך האחרונים.

אכן, ההשוואה של איסור זה לשימוש בסבון אינה פשוטה, שהרי מהרמב”ם (יא ו), וכן מהשו”ע (שכח כו) משמע שהגדרת מלאכת ממרח היא החלקת השכבה החיצונית של החפץ, והרי הסבון כבר חלק וכל המטרה היא להוריד שכבה כדי להשתמש בה ולהותירו חלק כפי שהיה. ואכן הרב עובדיה  יוסף מביא בכמה תשובות כי היו פוסקים גדולים (שו”ת גינת ורדים, פחד יצחק ועוד) אשר התירו להשתמש בסבון רגיל, וכך הוא פוסק להלכה. למעשה, הרב עובדיה (יביע אומר או”ח חלק ד סימן כז) מעיד שאין נוהגים כך להלכה, ובנוסף לכך הוא כותב שלאשכנזים ראוי להחמיר מלכתחילה (יח”ד חלק ב סימן נ)[3].

יוצא לאור הנאמר כי השימוש בסבון ג’ל, לרוב השיטות, אינו אסור משום ממחק.

הקצפת הסבון

יצירת הקצף משנה את מצב הצבירה של הג’ל לקצף סמיך, ולכן יש לדון האם היא אסורה משום “בונה”. הציץ אליעזר (ח”ו סי’ לד) דן בהקפאת מים בשבת, והכנת גלידה. על בסיס הברייתא בשבת (דף צה ע”א) האוסרת הכנת גבינה משום מלאכת “בונה”. הוא מביא בשם הבן איש חי (שנה שנייה בשלח אות יט, שנה ראשונה במדבר אות י) אשר חושש לכך. וכן בשם שביתת השבת (ח”א ד, ה סי’ ב).

אולם נראה שהשוואה בין גיבון להקפאה אינה פשוטה, משום שהגלידה והקרח אינם מתקיימים מחוץ למקרר והם נמסים מאליהם, ואין כאן דמיון לגיבון מכיוון שמרגע שהוחמץ החלב ונוצרה הגבינה שוב לא תחזור להיות נוזלית לעולם. התלמוד הבבלי (דף לא ע”ב) והתלמוד הירושלמי (פ”ז ה”ב) חלוקים בשאלה האם בניין לשעה (זמני) אסור, או שאינו נחשב כבניין, הבבלי מתיר לפי חלק מהראשונים) והירושלמי אוסר. אמנם הירושלמי בפרק יב (ה”א) דן בהקמת המשכן אשר היה באופן מובהק בנין לשעה, ושם ר’ יוסי סובר כמו המהלך בתלמוד הבבלי וטוען כי משום שהיה לפי הדיבור, הרי הוא היה כבניין לעולם. החת”ס (או”ח סימן עב) פוסק כבבלי, וכירושלמי בפרק יב ומתיר מלאכה שיש בה בניין לשעה.

בעניין הקפאת מים בשבת הציץ אליעזר דן משום איסור בונה, ומתיר לאור הנ”ל. אולם רבי שלמה זלמן אוירבעך מחמיר ואוסר לכתחילה הקפאת מים בשבת (שש”כ פרק י ד הערה יד) משום איסור נולד, ורק במקום צורך הוא מתיר. לעומת זאת הוא מתיר הפשרה שאינה משנה מהותית את התוצר, אלא רק את המרקם שלו. למשל: גלידה נחשבת למאכל גם כשהיא מופשרת ולכן אין בהפשרתה חשש משום נולד (פרק י ז-ח הערה כ).

ישנו דיון בעניין יצירת בועות סבון הנוצרות אגב שטיפת הכלים, שאינן בני קיימא ואין עניין בקיומן, רבי שלמה זלמן אוירבעך אינו חושש (שש”כ פרק טז סעיף ל, ובהערות פ-פא) לאור הנ”ל. אולם, לגבי בועות סבון משחק, שמשך קיומן הוא קצר, הוא מחמיר לכתחילה למבוגרים, אך מתיר לילדים. חלוקה שכזו מעידה על כך שאין כאן בעיה מהותית בעצם המעשה. אין ספק כי מעמד הבועות קל יותר אף ממעמד הקפאה, שכן הן זמניות לגמרי, ואכן הרב ליאור מתיר אף למבוגרים יצירת בועות בשבת משום שהן כלל אינן בגדר של “בר קיימא”. במקרה הנידון כאן הרי יצירת הקצף איננה מטרה העומדת בפני עצמה. מעמד הקצף של הסבון נועד כדי להקל על השימוש במוצר. מכאן ניתן להסיק שבמקרה של חיטוי עיניים שהוא צורך גדול לאנשים הזקוקים לכך באורח קבע, אפשר שגם לשיטת הרשז”א יש מקום להתיר זאת.

מסקנה

לאור כל הנאמר לעיל, לפי רוב הפוסקים, ניתן להשתמש בסבון ג’ל מוקצף לניקוי העיניים בשבת.

שתהיה שבת שלום ובריאות איתנה!

 

[1] ואכן מלשון הרמב”ם משמע שזוהי תולדה של סוחט, וכן פירש המגיד משנה של ברמב”ם, והשלטי גיבורים עך הרי”ף (דף כג ע”ב אות ו).

[2] כל ההפניות לשש”כ הן על פי מהדורה ראשונה מהדורה שניה תשל”ט

[3] הרב קאפח (בפירושו שבת כאי ג) טוען כי לשיטת הרמב”ם בדין ריסוק שלג יוצא שאין כלל דין נולד ולכן לדעתו בהחלט מותר להשתמש בסבון בשבת . “לפיכך מותר בהחלט לדעת רבינו לרחוץ בסבון בשבת, אם משום שאין סחיטה בסבון כיום שהוא גוף קשה, אם משום שאין בשבת דין נולד כלל… וכן נהגו בתימן מדורות עולם לרחוץ כל גופו בסבון”

הרבנית חניטל אופן

בוגרת המכון התלמודי העיוני במתן, MA בתלמוד – אוניברסיטת בר-אילן, בוגרת תוכנית יועצות הלכה במדרשת 'נשמת'. מלמדת גמרא ומדרש מזה 18 שנה בבתי מדרש שונים לנשים. בוגרת תוכנית תכנית 'הלכתא' ומרצה בתכנית 'מתיבתא' במתן. משמשת כיועצת הלכה ומהווה כתובת לייעוץ הלכתי בתחומי הלכה שונים