שימוש בפירות מקדושת שביעית להכנת קציף-פירות (שייק פירות) - מתן - מכון תורני לנשים

שימוש בפירות מקדושת שביעית להכנת קציף-פירות (שייק פירות) הרבנית חניטל אופן

יולי 4, 2022

נושאים : אחר .

שאלה

אנחנו משתדלים לקנות בשנת שמיטה פירות בקדושת שביעית. כאשר אנו מכינים קציף-פירות (שייק פירות) עומדת בפנינו השאלה האם מותר להשתמש בפירות כאלו, שהרי ישנו איסור להשתמש שלא בשימוש המקובל?

תשובה

דין “לאוכלה ולא להפסד”

בציווי על השמיטה בספר ויקרא[1] נאמר: “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה…”.

המשנה בשביעית[2] קובעת:

לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן…

לפי המשנה לכל גידול ופרי יש את השימוש שלו ואין להחליף את השימוש המקובל.

הגמרא במסכת פסחים[3] קובעת שאסור לקצוץ תמרים כשהם בוסר, לפני זמן הבשלתם, מכיון שזו השחתה גמורה של הפירות,על פי מדרש ההלכה שדורש “לאכלה – ולא להפסד”.

הר”ש מבאר את המשנה בשביעית על פי הדרשה הזאת. הר”ש מבין מהמשנה, שלא רק השחתה גמורה נכללת בכלל הפסד הפירות, אלא גם שינוי ייעודם, מאכילה לסיכה.

חומרה נוספת בהלכות הפסד שביעית אנו מוצאים בתוספתא, לפיה גם שינוי בדרך האכילה נאסר משום הפסד. התוספתא בשביעית[4] קובעת שפירות וירקות שדרכם להיאכל חיים, אסור לכובשם. גם הספרא[5] כורך את איסור כיבוש ושליקה (של פירות חיים) יחד עם איסור קטיף בוסר. התלמוד הירושלמי[6] מוסיף על המשנה שהוזכרה, ושולל כל שינוי בדרך האכילה, כולל אכילת ירקות חיים כאשר הדרך הרגילה היא לכובשם או לשולקם (בהשוואה לבוסר, שטרם הגיע לתכליתו האופטימלית).

כמה טעמים נאמרו ביחס לאיסור השחתת פירות שביעית:  א. לדעת הרמב”ם בפיה”מ[7] יסוד האיסור משום גזל, שהרי הפירות מיועדים לאכילת  הציבור ובהשחתתם הוא מונע מהציבור את המגיע להם בדין. ב. לפי בעל ‘משנה ראשונה’ איסור ההפסד נובע מקדושת הפירות, שאסור לנהוג בהם מנהג ביזיון.[8] ג. מדברי הראשונים שתלו זאת בציווי התורה “לאוכלה ולא להפסד”[9] נראה שזו גזירת הכתוב ייעודית לשביעית שנותנת דגש על אכילת הפרי,[10] ודבר זה מחייב שלא לשנות מייעודם.

לפי שני הטעמים הראשונים נראה שרק השחתה גמורה אסורה, שהרי בשינוי מדרך האכילה אין צד ביזיון וגם לא גזל (כשלא עושה כן בצורה סיטונאית הפוגעת באחרים).[11] הדיון אפוא נסוב סביב הטעם הלומד את האיסור מעצם מצוות האכילה – אימתי שינוי בדרך אכילה פוגם בהגדרת “לאוכלה”.

השוואה בין שביעית לדיני תרומה (ומעשר שני)

ראשית כל נשווה בין דיני שביעית לדיני תרומה ומעשר שני:

המשנה קובעת כי הדינים ביחס לאופן אכילת הפירות חלים גם בפירות של תרומה. במשנה בתרומות[12] נאמר:

אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סתוניות חומץ ושאר כל הפירות אין משנין אותם מברייתן בתרומה ובמעשר שני, אלא זיתים וענבים בלבד.

וכך פוסק הרמב”ם להלכה[13] בהלכות תרומות.

גם הרמב”ם[14] משווה בין האמור בפירות שביעית לאמור בפירות תרומה. לדעתו, בכולם אסור לשנות את הפירות מדרך ברייתם, חוץ מזיתים וענבים שדרך העולם להשתמש בהם כשמן ויין.

לאור דברי המשנה מתעורר ספק – האם ההיתר מוגבל רק לזיתים וענבים, משום שבהם התוצרת המעובדת משובחת יותר מהפירות הגולמיים באופן מובהק, שהם “אישתני לעילויא” (משתנים לעילוי); או כל דבר שדרך העולם לשנותו לעיתים מברייתו אין השינוי נקרא הפסד.

את הספק הנ”ל ניתן לפתור לכאורה מהתוספתא בשביעית[15] הקובעת שלמרות שאסור לשלוק[16] פגין בשביעית, “בסייפות מותר”[17], כלומר בפירות המאחרים להבשיל בסוף הקיץ, שהם פחות מובחרים ורגילים לשולקם – מותר לשולקם (לעשות מהם ריבה או קונפיטורה).  זאת למרות שהדבר אסור במשך הקיץ, כי אז התוצר פחות חשוב מהמקור[18]. יוצא מכאן כי מותר לעבד את הפרי בשני תנאים:  א. שזו דרך אכילתו המקובלת (גם כשהתוצר אינו חשוב “באופן אובייקטיבי”); ב. שהפרי הספציפי הגולמי היה גרוע יותר. מכאן ניתן להסיק שגם במקורות לעיל שאוסרים לשנות מבריית הפרי, מדובר כשדרך אכילתם הינה לאכלם חיים, ובישולם או שליקתם מפחיתה בחשיבותם[19].

השוואה בין דיני ברכות לדיני תרומה (ומעשר שני)

העקרון ששינוי באופן אכילת פירות קשור להפחתה בחשיבות, מופיע גם בהלכות ברכות, ומשם אפשר שיהיה ניתן להסיק גם להלכות שביעית. בהלכות ברכות מצאנו כמה סוגיות העוסקות בברכת פירות מעובדים, אימתי ברכתם נשארת בעינה, ואימתי הם יורדים בחשיבותם וברכתם היא “שהכל”. סוגיות אלו התבארו באריכות בגמרא ובראשונים ובפוסקים, ונעמוד על עיקרם בקצרה בנוגע לענייננו.

כמה סוגי עיבודים נידונו בהלכות ברכות:

מוסכם על הפוסקים שמי פירות, כלומר מיץ הזב מן הפרי, בין מאליו בין בעקבות מעיכתו, אינו אלא זיעה בעלמא וברכתו שהכול – חוץ משמן ויין.[20] לעומת זאת, כאשר לא מדובר על מיצוי מזוכך, אלא על מעיכת הפרי והפיכתו לעיסה רכה, “טרימא”, הפרי עומד בעינו גם כשהשתנתה צורתו, וברכתו “העץ”.[21]

כאשר המעיכה הופכת את הפרי לנוזלי לגמרי נחלקו הראשונים, לרמב”ם[22] רק נוזל צלול חשוב כמי פירות. וממילא, ריסוק גמור ישאיר את ברכתו המקורית של הפרי. ואילו לרש”י[23] גם מעיכה גמורה הופכת אותו למי פירות אשר ברכתו “שהכל” (כך הבינו הב”י והב”ח מדבריהם)[24].

כך גם בכתישת פירות יבשים: מעיכה מותירה את ברכת הפרי בעינה, וטחינה מורידה את דרגתו ל’שהכל’[25]. [לכולי עלמא?] אולם גם בזה מעיר בעל ‘תרומת הדשן’[26] כי כאשר דרך האכילה היא ע”י כתישה (כגון זנגוויל) אפשר שברכתו נותרת “העץ”. והרמ”א פסק כשיטתו בדיעבד, כשבירך.

ביחס לבישול ירקות – ירק שדרכו להיאכל בבישול או כמרק (כגון קישואים) ברכתו “האדמה”[27] ואף ברכת המים שקלטו את טעמו היא “האדמה”.[28]

אולם לגבי בישול פירות (שייעודם העיקרי אינו לבישול) מצאנו מחלוקת בראשונים לגבי דין המים: הרשב”א[29] והתוס’[30] מייחסים למשקה זה מעמד של “זיעה בעלמא”, וברכתו “שהכל”, גם אם דרך בני אדם ליהנות כך מהפרי. ואילו הרא”ש[31] חולק וסובר שאם המים קלטו את טעם הפרי דינם כשלקות וברכתם “העץ”, וכן פוסק הטור[32]. השו”ע[33] מביא את דעת הרשב”א כעיקר, אך מוסיף גם את דעת הרא”ש.

ראייתם של הרשב”א וסיעתו היא מהמשנה בתרומות[34] “אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס מפני שהוא מאבדן”. הרי ששריית פירות גורמת לאיבודם, וממילא גם לשינוי ברכתם. את הזיקה בין הלכות תרומה להלכות ברכות הם מוכיחים מהתלמוד הבבלי[35] לגבי משקה הזב מתותים ורימונים של תרומה שאין לוקים עליהם כי הם זיעה בעלמא. ומכיוון שהביטוי “זיעא בעלמא” נאמר בגמרא בברכות כנימוק שלא לברך עליהם “העץ” אלא “שהכול”, הרי שמצאנו התאמה בין דיני הפסד תרומה לדיני ברכות.

גם הריטב”א[36] מצביע על זיקה בין איכות הריסוק אשר מותרת בתרומה, ובין הלכות ברכות – כאשר התוצר אסור בתרומה ברכתו “העץ”, וכאשר פוקע ממנו דין תרומה ברכתו “שהכל”.

לעומת זאת, לדעת הראב”ד[37] (כפי שמובא ברשב”א) יש לחלק בין דיני תרומה ובין דיני ברכות, כי דין תרומה הוא גזירת הכתוב, ולא ניתן ללמוד ממנו לדיני ברכות. לשיטתו, דין “מי פירות” היינו כאשר המים הם תוצר לוואי. אולם כאשר אדם מכוון לנוזל ומבחינתו הוא עיקר הפרי, ברכתו “העץ”. (ונראה שלשיטתו כך הדין גם כאשר המעיכה צלולה לגמרי).

השוואה בין דיני שביעית לדיני ברכות

מכיוון שמצאנו במשנה בתרומות השוואה בין דיני שביעית לדיני תרומה, ובראשונים מצאנו השוואה בין דיני תרומה לדיני ברכות, יש מהאחרונים[38] שהסיקו מכך שיש להשוות את דיני פירות שביעית להלכות ברכות, וכל עיבוד פרי שפוגם את ברכתו אסור בשביעית מדין הפסד פירות שביעית. אולם, בניגוד להלכות ברכות ששם תקף הכלל “ספק ברכות להקל”, אשר ממנו הסיקו הפוסקים לחשוש גם לדעות יחיד ולהעדיף את ברכת “שהכל” על פני “העץ” (שכן המברך על פרי “שהכל” יצא בדיעבד ידי חובה), בהלכות שביעית יש ללכת על פי עיקר הדין. ולכן גם במקומות שנראה כי הלכה למעשה נוהגים בהלכות ברכות לברך “שהכול” על מאכל שמקורו בפרי העץ, משום שלא ניכרת צורתו המקורית, אין זה אומר בהכרח שעיבוד זה נחשב להפסד המאכל לעניין שביעית, ואפשר שבדיני שביעי ההגדרה הקובעת היא שינוי מדרך האכילה, וממילא גם כאשר צורת הפרי נשחתת ייתכן שהתוצר משובח יותר לאכילה.

למשל, לעיל ראינו כי “טרימא” [פירות מעוכים] ברכתה “העץ” ואין לה דין מי פירות. בהלכות ברכות אמנם נפסק להלכה לכתחילה כדעת הראשונים שההגדרה הקובעת את הברכה היא מצב הצבירה של התוצר, האם הוא נוזלי או עיסתי[39]. אולם לעניין שביעית יש להתחשב גם בדעת הפוסקים שלפיהם הקריטריון הקובע הוא האם הריסוק הוא שינוי מדרך אכילה או לא. ואכן בהלכות ברכות הט”ז[40] סובר שכל סחיטת פירות שאינה שינוי מדרך האכילה צריכה מעיקר הדין לקבל דין של טרימא, שברכתה כברכת הפרי[41]. הוא טוען שלא מסתבר לומר שרסק פירות יהיה גרוע יותר ממים שנשרו בהם פירות וקלטו את טעמם (שלדעת הרא”ש ברכתם “העץ”, כפי שראינו למעלה) וכל הסיבה לברך על מי פירות “שהכול” היא רק כאשר דרך העולם שלא לאכול כן. אמנם גם אם לעניין ברכות לא נסמוך על דעת הט”ז, לעניין שביעית יש בהחלט מקום רב לסבור שטרימא אינה הפסד פירות שביעית.

בעניין ברכת מי שלקות מצאנו במפורש התייחסות למנהג העולם. המשנה ברורה[42] כותב שכאשר רוב העולם אוכלים את הפרי חי, הרי כאשר מבשלים אותו ברכתו “שהכל”, אך כאשר רוב העולם רגילים גם לבשלו אין הבישול גורע (וברור שברכת הפרי לא תהא גרועה מברכת המים שקלטו את טעמו בבישול). ואם כן קל-וחומר לדיני שביעית, שבישול פירות שאינו חורג מדרך העולם לא ייחשב כהפסד הפירות.

בעניין הגדרת “דרך אכילה”, המגן אברהם[43] כותב מסברה שמה שקובע זה מנהג האוכלים, אולם הוא מביא שהרשב”א כותב שמה שקובע הוא דעת נוטעי העצים – האם גידלו את הפרי לשם בישול או לא, וכך דעת המשנ”ב. החזו”א[44] ושבט הלוי כותבים קריטריון זה גם לגבי סחיטת פירות – פרי שרגילים לסחטו ונוטעים עצים על דעת כך הרי ברכתו ברכת “העץ”.

 

שינוי בדרך ברייתו, או שינוי מדרך אכילתו

לעיל ראינו כי הרמב”ם נקט שאיסור הפסד פירות שביעית מוגדר כ”שינוי מדרך ברייתו”, ודבר זה למד הרמב”ם מההשוואה בין דיני שביעית לדיני תרומה. אולם לאור השוואת הראשונים בין הלכות שביעית להלכות ברכות, ניתן להסיק שלשיטתם הגדרת הפסד פירות שביעית אינה הגדרה אובייקטיבית של “איבוד צורת הפרי” אלא הגדרה סובייקטיבית של “שינוי מדרך אכילתו”.

ראיה לעיקרון שהשימוש הוא הקובע ניתן להביא מהמשנה בשביעית[45] המתירה לכבוש ורדים ותבלינים של שביעית שייעודם לתת טעם, עם פירות חולין, למרות ש’הכיבוש משחית’ את הצורה שלהם, וזאת לכאורה משום שכך הוא ייעודם.

זאת ועוד, עצם ההשוואה בין שביעית לתרומה אינה חד משמעית, שהרי שמן של תרומה (טהורה) אסור להשתמש בו להדלקת הנר, ואילו שמן של שביעית מותר, והספרא[46] מתיר אף שימוש לשם צביעה. וכן פוסק הרמב”ם[47].

אמנם, הרמב”ם בהלכות תרומה[48] פוסק כי אין להפיק שיכר, דבש ויין מפירות. אולם ערוך השולחן העתיד[49] כותב לגבי שיכר משעורים, משום שדרך העולם להפיק כך שיכר ואי אפשר בדרך אחרת הרי אין כאן הפסד פירות. כלומר, המדד להיתר נמדד לפי דרכי האכילה המקובלות בחברה. וכן פוסק שבט הלוי[50] בעקבות ערוך השולחן.

לסיכום:

לשיטת הרמב”ם ההקפדה על קדושת פירות שביעית באה לידי ביטוי בשינוי מברייתן. לכן מותר לאוכלם רק בדרך המקובלת בעולם[1].

לעומת זאת, מרוב הראשונים ראינו שהקריטריון הקובע הוא דרך האכילה המקובלת, כפי שרואים בדיני ברכות (בעיקר הדין שבהן). על פי זה קבע החזון איש, שמכיוון שסחיטת תפוזים הפכה להיות הדרך המקובלת בשימושם, ולכן ברכת המיץ תהא “העץ”, ואף יהיה מותר לנהוג כן בשביעית. יוצא אפוא לפי עיקרון זה כי כיום שנעשה מקובל בכל המקומות לשתות משקה המכונה “שייק (קציף) פירות”, הרי לפי פסיקת החזון איש והגרש”ז[2] הדבר יהיה מותר אף בפירות קדושת שביעית.

לגבי הגדרת “דרך העולם” קיים ספק האם האמדן מבוסס על כך שהרבה אנשים נוהגים כן, או שנדרש שדווקא רוב האנשים נוהגים לאכול כך את הפירות. הרב י”צ רימון בספרו שמיטה[3] פורס את השיטות השונות בהלכות ברכות, ומשמע מהמשנה ברורה[4] שכדי שהסחיטה תיחשב כ”דרך העולם” צריך שרוב האנשים ינהגו כן. אולם לפי ההגדרה של ערוך השולחן די בכך שמקובל באותו מקום לנהוג כך כדי שהדבר יהיה מותר (וכך כותב הרב קנייבסקי בדרך אמונה המובא לעיל). גם אם דעת המשנה ברורה מקובלת יותר בהלכות ברכות, לכאורה, אין הכרח בדבר שגם בהלכות שמיטה צריך להחמיר כשיטתו, משום שבהלכות ברכות הולכים אחר הכלל “ספק ברכות להקל” ולברך “שהכל” גם משום חשש לדעת יחיד, ולעומת זאת בהלכות שמיטה אנו מחפשים הגדרה של “הפסד” פירות, שהורחב ע”י הראשונים לשינוי מדרך העולם.

בימינו, ההגדרה של “דרך האכילה המקובלת באותו מקום” עברה מהפכה משמעותית בעקבות הפיכת העולם לכפר גלובלי. לכאורה כל מתכון של מאכל שיש לו שם מוכר, אינו יכול להיחשב כ”שינוי מדרך העולם”.

אולם יש מקום לדון לגבי ההיתר להכנת מאכלים ייחודיים מפירות שביעית לקבוצות מסוימות באוכלוסייה, כגון הכנת “שייק ירוק”, משום שגם אם נגדיר זאת כדרך אכילה מקובלת, עדיין יש לדון שמא צמצום כמות האוכלים את המאכל ייחשב כהפסד הפירות.

בנוסף לכך נשאל, האם מותר לקחת פירות אשר החלו להירקב וכבר אינם ראויים לאכילה. הרמב”ם פוסק, וכן נכתב במשפטי ארץ,[5] כי אין לשנות מהדרך המקובלת באכילת הפרי, וכן אין לאכול מאכל שנפסד. ניתן להבין כי שינוי צורת הפרי אסורה לפי הרמב”ם בכל שלב שהוא, ועדיף להפסידו מאשר לשנותו. אולם הרב קוק במשפט כהן[6] שולל טענה זו, משום שלא ייתכן שבעקבות העובדה שפרי שנפסד מעט אדם יגרום לו להפסד גדול יותר (להבנתו, לכאורה לכל פרי שמתחיל להירקב יש דין “סייפות” שמותר לשולקם).

נתון נוסף שצריך לקחת בחשבון – כאשר מכינים שייק מפירות רבים ורק פרי אחד הינו בעל קדושת שביעית, לפי פאת השולחן[7] ישנה בעיה של הפסד פירות שביעית (במידה ויש בו פחות מששים והוא מתבטל בתוך התערובת). אולם הגרש”ז[8] התיר לבטל קדושת שביעית בתוך תבשיל ומאפה. נראה שהיתרו נובע מתפיסתו את הדרישה בפירות שביעית שלא להפסיד את הפרי עצמו אך אין לו שייכות למושג “הפסד קדושה”.

למסקנת הדברים, נראה כי הקריטריון העיקרי הקובע להלכה הוא שלא לשנות מדרך האכילה המקובלת. ומכיוון שכיום בבתים רבים ישנו מכשיר המיועד לכך ומקובל להכין “שייק פירות”, הרי שאין זה שינוי מדרך האכילה, ובתנאי שהרכב השייק יהיה סטנדרטי. ומקובל בעולם לשתות שייק מפירות אלו.

זכות גדולה נפלה בדורנו בהיותנו יושבים על אדמת ארץ ישראל, נוטעים עצים, עובדים את אדמתה ונהנים מיבולה. זכות זו מעמידה אותנו בפני אתגרי שמירת המצוות התלויות בארץ, ובמיוחד שמירת קדושת השמיטה. מתוך רצון לעודד אנשים להנות מפירות קדושת שביעית, יש צורך למצוא את הפתחים ההלכתיים אשר מתירים את ההנאה מהם כפי שאנשים משתמשים בדרך כלל ולא מתוך תחושה של עול אשר איננו תואם את מנהג העולם. לדאבוננו, רוב שומרי המצוות נמנעים היום מלקנות פירות קדושים בקדושת שביעית, בגלל ה”עול” בכרוך בשמירה על קדושתם, ומפסידים מצווה יקרה זו (הן מצוות אכילת הפירות לדעת הרמב”ן, וביעורם, והן בתמיכה בחקלאים גיבורי הכוח שנושאים את דגל שמירת השמיטה כהלכתה מבלי להסתמך על היתר המכירה). נמצא שהחמרה יתירה בשמירה על קדושת שביעית היא חומרה דאתי לידי קולא בכלל הציבור.

שנזכה שרב יושביה ישבו בארצנו  וה’ ישיב את שכינתו לציון במהרה

[1] במידה וריסוק מושווה ל”טרימא” המותרת בתרומה אף לרמב”ם, הרי, אף לשיטתו דרך זו תהא מותרת

[2] מנחת שלמה א מו

[3] עמ’ 217 היערה 72

[4] סימן רב סקנ”ב, רה סק”ג

[5] כב ז

[6] פה

[7] כז מה

[8] מנחת שלמה א מו

הערות שוליים

[1] פרשת בהר כה ו

[2] פרק ח משנה ב

[3] דף נב ע”ב

[4] פרק ד הלכה טז

[5] בהר פרשה א תחילת פרק א אות יב

[6] פרק ח הלכה ב

[7] פרק ד משנה י

[8] שביעית פרק ד משנה י.

[9] רש”י יומא פו ע”ב; וכך נראה מדברי הרב קנייבסקי ב’דרך אמונה’  ‘ביאור הלכה’ שמיטה ויובל פרק ה הלכה ב.

[11] הרמב”ם בפירוש המשניות התייחס רק לדין השחתה גמורה, משום שהוא כתב את פירושו ביחס לדברי המשנה האוסרת קציצת אילן עם פירות. ואין לדקדק מדבריו דבר ביחס לאיסורי אכילה, וייתכן שישנם טעמים נוספים המרחיבים את האיסור גם לשינוי מדרך האכילה, כמבואר בדעת הרמב”ם בהמשך.

[12] פרק יא משנה ג

[13] הל’ תרומות פרק יא הלכה ב

[14] הל’ שמיטה ויובל פרק ה הלכה ג. מעשר שני פרק ב הלכה א

[15] פרק ג הלכה כא

[16] הגרסה היא “אין חולקין”, וככל הנראה זו טעות דפוס שכן בירושלמי (שביעית פרק ד סוף הלכה ן הגרסה הינה “שולקין”

[17] וכן מופיע בתלמוד הירושלמי

[18]. הגר”ש ליברמן בתוספתא כפשוטה טוען שנראה ממשנה בעוקצין מכתב יד ו’ שסייפות מטמאות טומאת אוכלין רק אם שלקן.

[19] כפתור ופרח פמ”ז עמ’ תרנ”ג ++ ??

[20] שו”ע או”ח סימן רב בעיף ח

[21] או”ח סי’ רב סעיף ז

[22] הל’ ברכות פרק ח הלכה ד

[23] דף לח ע”א ד”ה “טרימא מהו”

[24] דרישה וערוך השולחן (סעיף כז)  טוען כי ייתכן ואין מחלוקת וכוונת רש”י הינה שאין הכתישה בגדר משקה צלול.  ועדיין “שם אוכל עליו”. יוצא איפה כי החלוקה הינה בין ריסוק ובין הפקה של נוזל. המגן אברהם (סקי”ח) מחלק ברסק פירות בין מצב של נימוחו לגמרי ונאבדה צורתן ובין עיסה אשר עדיין הפרי עומד בפנינו. הט”ז (סק”ד) מוכיח שחייבים להבין כך ברש”י מכיוון שאחרת זה נוגד את פשט הגמרא (דף לח ע”א) אשר מתירה לעשות “טרימא”  של תרומה אך לא “שיכר”.

[25] בהמשך יעלו מקרים בהם זו הדרך היחידה המקובלת לעיבוד בפרי, ואז הברכה

[26] סימן כט

[27] כך היא המסורת הבבלית כמובא במסכת ברכות (דף לח ע”ב). אמנם המסורת הארץ ישראלית הינה לברך “שהכל”. הרמב”ם (הל’ ברכות פרק ח הלכה ד) מכריע להלכה כי רק בירקות הרגילים לשלקן מברכים “פרי האדמה”.

[28] וכך פסק השו”ע או”ח סימן רה סעיף א

[29] ברכות דף לח ע”א ד”ה “דבש”

[30] ברכות דף ל”ט ע”א ד”ה “מיא”

[31] פרק ו סימן יח

[32] סימן רב

[33] או”ח רב סעיף י

[34] פרק יא משנה ג

[35] פסחים דף כד ע”ב

[36] דף לח ע”א ד”ה “תמרים”

[37] הל’ טומאת אוכלין פרק א הלכה ד

[38] אשר יובאו בהמשך

[39] שו”ע או”ח סי’ רב סעיף ז

[40] סק”ד

[41] ולשיטתו, רש”י רק תיאר את המוצר המסויים הזה שדרכו בריסוק מועט.

[42] סי’ רב סקנ”ב

[43] סקכ”ב

[44] או”ח סי’ לב סק”ה ד”ה “מן האמור”, “אמנם”,

[45] פרק ז משנה ז.

[46] בהר פרשה א תחילת פרק א אות י

[47] פרק ה הלכה א

[48] פרק יא הלכה ב

[49] ערוך שולחן העתיד זרעים כד ט

[50] חלק י סימן קצח

[51] במידה וריסוק מושווה ל”טרימא” המותרת בתרומה אף לרמב”ם, הרי, אף לשיטתו דרך זו תהא מותרת

[52] מנחת שלמה א מו

[53] עמ’ 217 היערה 72

[54] סימן רב סקנ”ב, רה סק”ג

[55] כב ז

[56] פה

[57] כז מה

[58] מנחת שלמה א מו

אולי יעניין אותך גם:

קריאת ספרות חול בשבת פוסט הרבנית ד”ר עדינה שטרנברג

הסרת תווית מבגד חדש בשבת וביום טוב פודקאסט הרבנית ד”ר עדינה שטרנברג

קיצור דיני ערב פסח שחל להיות בשבת פוסט הרבנית דבי צימרמן

הרבנית חניטל אופן בוגרת המכון התלמודי העיוני במתן, MA בתלמוד – אוניברסיטת בר-אילן, בוגרת תוכנית יועצות הלכה במדרשת 'נשמת'. מלמדת גמרא ומדרש מזה 18 שנה בבתי מדרש שונים לנשים. בוגרת תוכנית תכנית 'הלכתא' ומרצה בתכנית 'מתיבתא' במתן. משמשת כיועצת הלכה ומהווה כתובת לייעוץ הלכתי בתחומי הלכה שונים

כמה מילים על הפרויקט שאלה - כתובת נשית לשאלות בכל תחומי ההלכה. מי המשיבות שלנו? בוגרות תכנית הלכתא - תכנית שש שנתית ללימודי הלכה במתן. לכל המשיבות רקע עשיר בלימוד גמרא והלכה והן משמשות כתובת לשאלות ופניות בקהילה ובבית המדרש. כל התשובות נידונות בקרב הוועדה ההלכתית של 'שאלה' בה, יחד עם המשיבות, יושבים הרב הדיין אריאל הולנד והרב יהושע מאירסון.

לתמוך ב"שאלה"