תוספת שבת וזמן הדלקת נרות התלוי במנהג המקום הרבנית חניטל אופן

לענ”ש חמותי היקרה חיה שרה אופן, שהיתה מלומדות בית המדרש.
אשת ירושלים אשר היתה מייחלת לקבל את פני השבת ומעולם לא ראיתיה מדליקה נרות לאחר זמן תוספת שבת הנהוגה

בתשובה זו יש צורך לברר כמה סוגיות:

• המקור לדין תוספת שבת ותוקפה ההלכתי
• ציון הזמן אשר בו נכנסת השבת (והגדרת “בין השמשות”)
• קבלת שבת על ידי מעשה האדם
• לאור השאלות הנ”ל: על מי ועל מה חל תוקף כניסת השבת

המקור לדין תוספת שבת

דין תוספת שבת מסתמך על שני כיווני לימוד שונים. הכיוון הראשון הוא דרשת הפסוקים, והשני נסמך על סברה.

ישנם ארבעה מקורות שונים שמהם נלמד חיוב תוספת שבת:

• במכילתא דר”י[1] דורשים את תוספת שבת מחילוף המילים בעשרת הדברות בין שמות[2] ודברים[3] “זכור/שמור את יום השבת לקדשו” – “זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקדש”. דרשה זו מייחסת את המקור של תוספת השבת מפשט הפסוקים.
• בגמרא למדים תוספת שבת מתוספת יום כיפור[4]. ממילא יוצא מכאן כי דין תוספת שבת נלמד מדרשת הפסוקים ותוקפו מן התורה. הגמרא מביאה את הפסוק בויקרא[5]: “ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחודש”, ותוהה הרי אין מתענים בתשיעי. “מכאן שמוסיפין מחול על הקודש”. ומוסיפה הדרשה אף לגבי ימים טובים ושבתות מהריבוי. שכל מקום שמיוחסת לו המילה “תשבתו” ו”שבתכם”, חל דין תוספת מחול על הקודש. (אמנם ישנה דרשה אחרת שם אשר דורשת את המילה “תשעה בחדש” לעניין אחר[6] ונדון בכך בהמשך).
• בשלושה מקורות שונים: מכילתא[7], תוספתא[8], והתלמוד הבבלי[9] ישנה דרשה אשר דורשת את מעבר היום ללילה מהמעבר בין עמוד הענן לעמוד האש. מהמילים “לא ימיש[10]” למדים שהחפיפה בין עמוד הענן והאש הינה מושלמת, ועמוד הענן נשאר מעט יחד עם עמוד האש וכן להפך. הדרשה השניה במכילתא דר”י לומדת מכאן הוראה מפורשת לשבת מתוך הבנה שעמוד האש היה מקדים כדי לחפוף יחד עם עמוד הענן. “עד שעמוד הענן קיים יהיה עמוד האש צומח”.
• בבראשית רבא[11] מופיעה דרשתו של רשב”י על הפסוק “ויכולו השמים והארץ…”[12] כי רק הקב”ה יכול לכוון את שעותיו ואין ביכולת האדם לכוון כחוט השערה את מעבר היום ללילה, ולכן אנו מוסיפים מקודש לחול כדי שלא להכשל באיסורי שבת.

הדרשה בבראשית רבה מתבססת על סברה. המסקנה הינה כי מטרתה של תוספת שבת היא למנוע טעויות. ייתכן כי הבנה זו שולחת אותנו לעולם הסייגים של חכמים.

ואמנם, ניתן לראות במקורות נוספים שדין תוספת שבת הוא לא מדאורייתא. כך משמע מהמחלוקת של בית הלל ובית שמאי, ומההשוואה לתוספת שמיטה.

במשנה במסכת שבת[13] מופיע רצף של מחלוקות בית שמאי ובית הלל בדבר מלאכה המתחילה ע”י האדם לפני שבת ונכנסת לשבת. ב”ש דורשים לסיים בעוד היום גדול, כדי שהמלאכה תוכל להסתים לפני שבת. ולבית הלל ניתן לעשות מלאכה עד השקיעה אף על פי שהמאלכה תמשיך מאליה בשבת. משמע מכאן כי לב”ה כניסת השבת חלה עם השקיעה. כמו כן  התלמוד הירושלמי[14] והתלמוד הבבלי[15] עורכים השוואה בין היתר עשיית מלאכה עד לכניסת השבת, ובין השביעית. מן המילים “ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך[16]“. למדים כי כשם שניתן לעשות מלאכה לפני השבת כך גם בשביעית מן התורה מותר לעשות מלאכה בשדה עד לכניסת שנת השמיטה[17].

יוצא אפוא כי ישנן שתי תפיסות שונות מהו תוקפה של “תוספת שבת”. האחת – היא שתוספת זו הינה מדאורייתא, ונדרשת מן הפסוקים (או משבת עצמה “זכור ושמור” או מדין תוספת ביו”כ). השנייה –  מייחסת את מעמד תוספת שבת לתקנת חכמים שנובעת מהחולשה האנושית אשר באה לידי ביטוי בשני אופנים: א. קושי אובייקטיבי האבחנה ברגע כניסת השבת. ב. חשש להיגררות בעשיית מלאכה אל תוך השבת מחוסר תשומת לב[18].

הרמב”ם, ובעקבותיו הטור, אינם מזכירים תוספת שבת כלל. הדבר היחיד שהם מזכירים[19] הוא דין תוספת עינוי בערב יום כיפור[20].

עם זאת ישנה הדרכה רוחנית לקבל שבת מוקדם. בתלמוד בבלי פסחים[21] נאמר כי עדיף להכניס שבת כמה שיותר מוקדם. כך עולה גם מדברי הרמב”ם[22] שכותב כי יש להקדים ולקבל את השבת: “…ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת”[23].

הרמב”ם[24] פוסק כי יש להדליק נרות מבעוד יום. המגיד משנה מציין כי בהלכות שבת עצמן הרמב”ם לא מזכיר כלל את דין תוספת שבת. והכסף משנה שם מבין כי אין שיעור לתוספת משום שתוספת זו איננה מן התורה לרמב”ם (לעומת יו”כ)[25].

לעומת הרמב”ם והטור – הגאונים[26] ורב מוחלט של הראשונים[27] סוברים כי תוספת שבת הינה מדאורייתא, ונלמדת מן הפסוקים. ולאור הבנה זו המגיד משנה[28] כותב כי זו מצוות עשה ואין בה לאו וכרת, המשנה ברורה[29] מוסיף שמכאן ניתן להסיק כי תוספת שבת הינה לפני בין השמשות שהרי בביה”ש חייבים אשם תלוי, ואין בו דין תוספת.

למעשה נחלקו הראשונים מהו אורך הזמן של “תוספת שבת”, וממתי הוא מתחיל. מן התוס’[30] והרא”ש[31] עולה כי תוספת שבת הנדרשת הינה אפילו כל שהוא. וכאמור, אף הרמב”ם דורש להדליק נרות לפני השקיעה, ככל הנראה משום שאין ביכולת אדם להבדיל בין הזמנים “כחוט השערה”.

ציון הזמן אשר בו נכנסת השבת (והגדרת “בין השמשות”)

בין השמשות מוגדר במשנה במסכת שבת (פרק ב) כ”ספק חשכה ספק אינו חשכה” וחכמים אסרו בו עשיית מלאכות דרבנן (למעט סוגי מלאכות מסוימות שבהן לא גזרו, ראה רמב”ם שבת כד,י). ממילא ברור שדין תוספת שבת חל לפני תחילת זמן בין השמשות בו כבר חלים איסורי שבת מדין ספק.

כאן המקום להרחיב על השאלה אשר עולה במסכת שבת כיצד מגדירים את זמן בין השמשות.

בתלמוד הבבלי (שבת לד ע”ב) נפסקה ההלכה כדעת רבי יהודה[32], אשר מגדיר את בין השמשות כמשך זמן הדמדומים, וכלשונו: “תנו רבנן: … ואיזהו בין השמשות – משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון – זהו לילה, דברי רבי יהודה.”

נחלקו (שם) רב יוסף ורבה בביאור דבריו. לפי רב יוסף –  פרק הזמן שבין השקיעה עד שיכסיף התחתון (והעליון עדין אדום) הוא יום ודאי, ורק משיכסיף התחתון מתחיל בין השמשות (וכך נראית שיטת הירושלמי). לעומת זאת לפי רבה בין השמשות מתחיל מייד עם השקיעה.

לצד סוגיה זו, מופיעה סוגיה בפסחים (מקור), לפיה משתמע שמשך הזמן של ביה”ש, לדעת ר’ יהודה, הוא שיעור מהלך ארבע מיל.

הגאונים וכן הראשונים  הרי”ף[33], הרמב”ם והרא”ש[34] פסקו כר’ יהודה לפי שיטת רבה[35], כך שיוצא כי שבת נכנסת מיד עם השקיעה, לכל הפחות מחמת הספק.

ר”ת[36] לעומת זאת פסק בעקבות הירושלמי כרב יוסף, (וכהבנתו מהגמרא במסכת פסחים[37]). הרמב”ן[38] ג”כ פוסק כר”ת. [39]

השו”ע פסק כר’ תם, ככל הנראה לאור העובדה שגם הרמב”ן ועוד ראשונים[40] פירשו כמוהו את הסוגיה. הב”י מביא ראיה לשיטתם מפשט דברי ב”ה אשר מתירים מלאכה עם השמש. ולשיטתם רק לאחר שקיעת החמה מתחיל זמן תוספת שבת, הקודם לזמן בין השמשות.

למרות פסיקת השו”ע, המנהג בארץ ישראל הינו להכניס שבת עם השקיעה כשיטת הרי”ף, הרמב”ם והרא”ש[41].

יש מקום לציין כי ישנה שיטה נוספת [שמיישבת את הסתירה בין מסכת שבת לפסחים]  שמעמידה את משך הזמן הארוך של בין השמשות עוד מלפני השקיעה (שלא כירושלמי). שיטה זו מיוחסת ליראים[42], אולם היו עוד ראשונים אשר דגלו בשיטה זו[43]. כך יוצא שזמן בין השמשות אכן ארוך, אך מתחיל עוד לפני השקיעה הנראית[44]. המשנה ברורה[45] כותב כי מי שמחמיר על עצמו ומכניס שבת חצי שעה לפני השקיעה יוצא ידי כל השיטות, ובשער הציון הוא משייך הנהגה זו לשיטת היראים. הגר”א[46], האדמו”ר הזקן[47] ועוד שוללים יישוב זה וטוענים, כפירוש הגאונים, כי הסוגיה בפסחים נדחתה בפני הסוגיה בשבת שהיא הגיונית יותר ומתיישבת עם המציאות[48].

לפי הרמב”ם, התוס’, הרא”ש[49] ועוד, די להוסיף זמן מועט כל שהוא לפני השקיעה. ערוך השולחן[50]  סובר כי כל שיטת ר”ת וסיעתו התבססה על אזורים גיאוגרפיים אשר בהם משך הדמדומים הינו ארוך. הוא מתאר שבארצות מזרח אירופה משך הזמן בין השקיעה לצאת הכוכבים הינו קצר עד מאד ולכן מן הראוי להוסיף לפני השקיעה משך זמן של חצי שעה. הוא מתאר מצבים שבהם כלל לא ניתן לראות את השקיעה, ואז כדי לקחת מקדם ביטחון יש גם כן להקדים את קבלת השבת.

לאור הסוגיה על הגדרת בין השמשות[51] אומר רבא שמכיוון שהם לא בקיאים בשיעורים הללו הרי ניתן להכניס שבת לפי סימנים הנראים בעין: כאשר השמש נראית בראשי העצים, או שהתרנגולים עולים ויושבים ע”ג הקורה[52]. וכך פוסק השו”ע לנהוג לכתחילה[53].

בתיאור זה יש בכדי לתת טעם לתוספת השבת הארוכה אשר נהוגה בירושלים, שם השקיעה האסטרונומית מוסתרת ע”י ההרים[54]. וכן כותב המשנה ברורה[55] כי יש להקדים את הכנסת השבת לפי הסימנים הללו. אולם, המשנה ברורה[56] (בשם הברכי יוסף) וערוך השולחן מעירים כי כיום (בזמנו) יש שעונים, וניתן לסמוך על הלוחות ולהכניס שבת חצי שעה לפני השעה אשר כתובה בלוח[57].

הסבר נוסף לתוספת שבת הארוכה בירושלים הינו החשש לשיטת היראים שסובר כי משך הזמן של ביה”ש הינו כהילוך 4 מיל. לכאורה זו היא שיטת ר’ תם, אולם היראים מכיל את משך הזמן מלפני השקיעה מזמן שהשמש נוטה מערבה. הב”ח[58] כותב כי יש לחוש לשיטה זו, והמשנה ברורה משבח “אשרי לו” את מי שמכניס שבת כחצי שעה לפני השקיעה, ומייחסים לאמירה זו את שיטת היראים. המגן אברהם[59] אף מעיד כי ראה זקנים ואנשי מעשה אשר פרשו ממלאכה שתי שעות (זמניות) לפני שבת לפי שיטה זו.

קבלת שבת על ידי מעשה האדם

עד כאן עסקנו בדין תוספת שבת מצד הקושי האובייקטיבי בקביעת מועד כניסת השבת, המשפיע על כל יחיד ויחיד. אולם במשנה אנו מוצאים גם עדויות לזמנים קצובים לפני השבת שבהם היו מכריזים ומזרזים את העם לסיים את מלאכתם לקראת השבת הקרבה, ואף תוקעים תקיעה המציינת את כניסת השבת בפועל.

המשנה[60] והתוספתא[61] במסכת סוכה מתארות את סדר התקיעות בבית המקדש[62]. עליהן היו מוסיפין בערבי שבתות עוד שש תקיעות: “שלש להבטיל העם ממלאכה ושלש להבדיל בין קודש לחול”.

התלמוד הבבלי בשבת[63] מביא ברייתא אשר פורטת את מטרת התקיעות:

תנו רבנן, שש תקיעות[64] תוקעין ערב שבת: ראשונה להבטיל את העם ממלאכה שבשדות, שניה – להבטיל עיר וחנויות, שלישית – להדליק את הנר, דברי רבי נתן. רבי יהודה הנשיא אומר: שלישית לחלוץ תפילין. ושוהה כדי צליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת.

מתיאור הברייתא (וכן ברייתא דבי ר’ ישמעאל המופיעה לאחר מכן בגמרא) עולה הדרגתיות בכניסת השבת, כאשר שביתת המלאכה מתחילה מהרחוקים מהעיר, ולאחר מכן אלו שבשווקים ורק לאחר מכן אלו הנמצאים בבתיהם. נראה שהדרגתיות זו באה לאפשר לכל העם לקבל את השבת יחד, ולמנוע מצב של חשד חילול שבת מאלו החוזרים מאוחר מעבודתם בשדה[65].

הכנסת שבת בתקיעות שופר מופיעה בנוסח אחר במדרש תנחומא,[66] לפיו מקדשים את השבת בחצוצרות – “השבת מתקדשת בחצוצרות וכן ראשי חדשים והמועדות שכן הוא אומר (במדבר י) וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו'”

לעומת שתי הדרכים הללו להכניס שבת [זה לא בדיוק מכניס שבת, אלא מודיע להערך לשבת], לפי התלמוד הבבלי בברכות[67], המעשה אשר מכניס את השבת הינו תפילת השבת, על אף שהיא מתקיימת עוד לפני כניסת השבת. גם במסכת שבת[68] ישנן עדויות על תנאים אשר הכניסו שבת באמירה: “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”, או “בואי כלה כלה”.

לאור הסוגיות הנ”ל הראשונים חלוקים בדבר השאלה מהו המעשה אשר מכניס את השבת: תקיעת שופר (בסדרה האחרונה), תפילת השבת או הדלקת הנר:

1. בה”ג[69] ור”ן[70] קובעים שהעיקר הוא הדלקת הנר. הר”ן מבאר שמה שנאמר בברייתא ששוהה כדי צליית דג קטן – היינו בתנאי שעדיין לא הדליק את הנר.
2. הרמב”ן[71] חולק על הבה”ג וסובר שהעיקר הוא תקיעת השופר האחרונה.
3. הרא”ש[72] והרשב”א[73]  ועוד ראשונים[74] סוברים שרגע כניסת השבת הינו בתפילת ערבית (או אמירת מזמור שיר ליום השבת). הם מוכיחים זאת מההיתר לצלות דג קטן ולהטמין תבשילים אחרי התקיעה השלישית, וכן מהעדויות בגמרא בברכות כי מכניסים את השבת ע”י התפילה.
4. באחרונים מופיעה שיטה נוספת הקובעת את כניסת השבת עבור אדם פרטי. המשנה ברורה[75] כותב כי אמירה בפה קובעת את רגע כניסת השבת. הב”ח[76] והגר”א[77] כותבים כי אף קבלה בלב מועילה לשם קביעת כניסת השבת. אולם, שו”ע הרב (קו”א סק”ג) והדגול מרבבה (ס”ד) מגבילים וטוענים כי קבלה זו הינה רק לעניין תוספת לאיסורי מלאכה, אך לא לעיצומו של יום.

השו”ע בסימן רנו[78] מזכיר את המנהג בעבר לתקוע לפני השבת, והרמ”א מגיה שזכר לכך אנו נוהגים אף היום להכריז על השבת (הצפירה הנוהגת במקומות שונים, למשל, בירושלים). אולם בסימן רסג[79] השו”ע סותם כשיטת בה”ג אשר קובע כי הדלקת הנר היא הקובעת את כניסת השבת. הוא מעיר שזהו טעם המנהג לזרוק את הגפרור מיד לאחר ההדלקה, שהרי עצם ההדלקה הכניסה את השבת, אולם, הגהות מיימוניות[80] מביא בשם מהר”ם כי צריך להתנות משום חשש שימשיך לעשות עוד מלאכות אחרונות לפני התפילה[81]. ואכן לאחר מכן מוסיף המחבר שי”א שניתן להתנות שיוכל להמשיך ולעשות מלאכות עד לאמירת “ברכו”[82]. וי”א כי רגע כניסת השבת תלוי באמירת “ברכו” – כלומר בתפילה, והוא מעיר כי כיום שנוסף המנהג להקדים את מזמורי השבת לתפילה הרי אמירת “מזמור שיר ליום השבת”, היא הרגע אשר קובע את כניסת השבת[83].

המשנה ברורה[84] וערוך השולחן[85] מוסיפים כי מאז שהתקבל לומר את הפיוט “לכה דודי לקראת כלה”, הרי זהו רגע כניסת השבת. משום כך הכלבו[86] מזהיר את בעלי התפילה להקדים את תפילת קבלת שבת לפני השקיעה משום שכניסת השבת ויציאתה נקבעות בתפילה, ואנשים עלולים לטעות ולעשות מלאכה בשבת.

עשיית מלאכה עבור מי שקיבל שבת

כאן עולה דיון בדבר ההלכה של המעשה אשר קובע את כניסת השבת. מה הן ההשלכות, ומהו התוקף עבור שאר האנשים בבית או בקהילה כאשר מכניסים שבת מוקדם?

הטור מצטט את בה”ג כבעל השיטה המייחסת להדלקת הנר את קבלת השבת. לכאורה קשה על שיטה זו מהתיאור כי המשיכו לעשות מלאכות בבית פנימה כגון הטמנת החמין וצליית דג קטן. המרדכי[87] מתרץ שיטה זו כך, אותו הזמן המועט המתואר בברייתא הוא לא באותו הבית.  לא בכל הבתים הדליקו באותו זמן את נר השבת, אולם בבית שבו הדליקו כבר את נר השבת לא המשיכו בעשיית מלאכה.

הרמ”א[88] כותב כי רק האישה שהדליקה נאסרת במלאכה ואילו שאר בני הבית יכולים להמשיך בעשיית מלאכה עד לאמירת “ברכו”.

באותה מידה גם האישה אשר מדליקה נר שבת יכולה להתנות בהדלקה שהיא ממשיכה לעשות מלאכות עד לאמירת “ברכו”. אמנם לשיטת בה”ג  לא מועיל תנאי בהדלקת הנר משום שמתלווה אליו ברכה[89]. אולם, הכלבו[90] מביא בשם המהר”מ כי מועיל תנאי אף לאישה המדליקה וכן פוסק הרמ”א[91]. ערוך השולחן טוען שנשים לא נהגו לעשות תנאי משום שאינן בקיאות בדיני תנאים. הוא מעיר בנוסף[92] שכאשר אדם מקבל עליו שבת בתפילה, הרי אין אפשרות לעשות תנאי, שכן יש בזה קבלת שבת גמורה[93].

בנוסף, ישנו דיון מרתק אשר עולה מתוך מנהג תוספת יום כיפור. מסתבר שהיה מנהג קדום באשכנז לצום שני ימים רצופים ביו”כ בגלל החשש של קביעת המולד וקידוש החודש. הגהות מיימוניות[94] מייחס מנהג זה לרבא[95] אשר היה צם יומיים. הבית יוסף[96] מעיד כי כך נהגו ר’ יהודה החסיד ותלמידיו ושאר גדולים. הרמ”א[97] מביא מנהג זה כחומרה.

כאשר חל יו”כ ביום חמישי נשאלת השאלה האם ניתן לאחרים לבשל עבורם לכבוד השבת. המהר”מ[98] והגהות מיימוניות מכריעים כי אין להוסיף עבורם בבישולי השבת, שהרי בשבילם זהו יום אשר בו הם חוששים לאיסור כרת, אולם, הוא מתיר להם לאכול ממה שכבר בושל בכל מקרה. וכן פוסק המשנה ברורה[99] והדעת תורה שם.

הב”ח[100] יוצר השוואה בין קבלה של יום נוסף ביו”כ ובין תוספת שבת ומכריע כי תוספת שבת הינה אישית, והוא מביא בשם הרשב”א[101] שמותר אף לומר למי שלא קבל שבת לעשות עבורו מלאכות.

לאור השוואה זו בין קבלת שבת לאדם אחד וקבלת עוד יום של יום כיפור, ניתן להגדיר באופן ברור

כי לפי רב הראשונים (חוץ מבה”ג) תוספת שבת שאדם מקבל על עצמו בכל קבלה שהיא, הינה לעצמו בלבד ואין בה בכדי לאסור במלאכה את בני ביתו כפי שמתואר בסדר התקיעות שלפני שבת. אמנם ערוך השולחן מתלבט ביחס לקבלת שבת בתפילה האם היא קובעת עבור כל בני הבית. אולם, אין הוא מכריע בזה משום שמעיקר הדין איסור המלאכות בבית פנימה מתחיל זמן מועט לפני השקיעה כפי שהכריעו רב הראשונים.

קבלת שבת של ה”קהל” והשפעתה על היחיד

בתוספתא סוכה נאמר:[102] “גמר מלקרות אפי’ מיחם בידו אין טומנו אלא מניחו בארץ אפי’ נר בידו אין נותנו על גבי מנורה אלא מניחו על גבי הארץ”. המרדכי[103] מתאר מציאות של קהל שמכניס שבת מוקדם ובאמירת “ברכו” נאסרות כל המלאכות ואדם צריך אפילו להניח את הסיר שבא להטמין על הארץ. וכן כותב שבלי הלקט[104]: “שברכו הוא במקום תקיעה שהיו בוטלין ממלאכה”.

בקהילות בחו”ל אכן ישנה מציאות בה כל הקהל מקבל שבת באותו הזמן. המשנה ברורה[105] וערוך השולחן[106] פוסק כי במידה ורוב הקהל אכן התחיל “ברכו”, הרי גם הציבור אשר עדיין לא הגיע לבית הכנסת נאסר במלאכה. ערוך השולחן[107] טוען כי לעומת הדלקת הנר של אישה אשר איננה גוררת את כל בני ביתה להכניס שבת, הרי ייתכן כי קבלת השבת של האיש אכן גוררת את כל בני ביתו. חיוב כניסת השבת חל כאשר “הקהל” שאדם משוייך אליו, כלומר בית הכנסת שבו הוא מתפלל קבלו על עצמם שבת בתפילה. במצב שכזה אף אם אדם לא הגיע לבית הכנסת הרי הוא מחוייב באיסור מלאכה[108]. הוא מעלה זאת כנקודה למחשבה ואיננו מכריע. מחד ייתכן שרק מי שהולך להתפלל עם הקהל מתחייב בשבת, ואולי שאר בני הבית אינם מחויבים בקבלת השבת.

המשנה ברורה וערוך השולחן מסייגים קביעה זו כי כל בית כנסת נקרא קהל בפני עצמו ואין קהל אחד נגרר אחר קהל אחר.

יוצא אפוא כי בארץ ישראל אשר בה ישנם בכל מקום מניינים רבים, וגם כאשר קהל אחד מקבל שבת מוקדם, הרי תמיד יהיו עוד קהלים אשר אינם כלולים בקבלה זו. כיום שרוב האנשים מתפללים הרבה פעמים עם ציבור אחר אשר לכאורה אינם משתייכים לו, הרי קבלת שבת מוקדמת לא תגרור אותם בהתחייבות איסור מלאכה, במידה והם מתפללים עם קהל אחר.

מציאות של קביעת כניסת שבת מוקדמת עבור כל הקהל תיתכן גם בארץ ישראל בישובים קטנים אשר יש בהם בית כנסת אחד. ממילא כל הקהל יגרר אחר קבלת השבת של הישוב.

המעשה הסופי המכריע

ערוך השולחן[109] תמה על התופעה שאנשים עושים מלאכה עד סמוך לשקיעה, הוא מדייק שהמלאכות אשר נעשות בזמן זה הינן רק סיומן של המלאכות אשר נעשות עבור השבת.

יוצא אפוא כי גם הכנסת שבת מוקדמת ע”י צפירה וקבלת הציבור של משך תוספת זמן מסוימת איננה מחייבת מצד תושבי העיר. לקבלה זו יש השלכה במרחב הציבורי. הצפירה הינה הכרזה של התרעה בדבר התחלת סיום ההכנות לשבת והמעבר לסיומן בבית פנימה. ראינו כי אף הדלקת הנר איננה מחייבת לפי רב הראשונים את בני הבית, אלא קבלת השבת בתפילת לכה דודי ע”י הקהל.

ואכן הרב משה פיינשטיין קובע כי לגבי תוספת שבת אין דין “מראית עין”, ולכן גם כאשר כל הציבור כבר קיבל שבת, מותר ליחיד שטרם קיבל לעשות מלאכה בפרהסיא. הוא מעיד על עצמו שנסע ב”קאר” אל הישיבה בזמן שהיתה בו שהות עוד לפני השקיעה. מישהו העיר לו על כך, והוא מקבל שהבעיה היחידה בכך היא הזלזול אשר עלול לגרם ממה שאנשים ילמדו ממנו להמשיך ולעשות מלאכה לפני שבת.

הרב עובדיה טוען כי המנהג להכניס שבת בירושלים הינו מנהג שיסודו בקהילות האשכנזים שמתועד אצל ה רי”מ טוקצינסקי[110] מנהג עתיק בא”י להכריז או לתקוע להדלקת הנרות בע”ש ארבעים דקות קודם השקיעה. אולם, קהילות הספרדים מעולם לא היו חלק מקבלת מנהג זה.

לאור ההבנה לעיל כי שעת הכנסת השבת המוקדמת, על פי המנהג, איננה אוסרת במלאכה אלא היא ביטוי של מסורת התקיעות וההכרזה אשר מפורשת ברמ”א. התקיעות היוו הפרשה הדרגתית ממלאכות השבת, מהחוץ פנימה, וממלאכות אשר אינן לצורך השבת ועד לסיומן של מלאכות אשר נעשו לכבוד השבת.  הרב עובדיה מוסיף ומביא את כף החיים[111] אשר מעיד כי אכן בירושלים נהגו לקיים שתי הכרזות לפני שבת. האחת כארבעים דקות לפני השקיעה-להתחיל להפריש את העם ממלאכה, והשניה כעשרים דקות אחר כך בכדי לזרז את העם לסיים את המלאכות לפני השבת. הרב עובדיה טוען כי כיום שלכולם יש שעונים כבר אין חשש שלא יראו את השקיעה, וניתן לסמוך על רוב מוחלט של הראשונים שסברו כי תוספת שבת הינה זמן מועט משום שאין ביכולתנו להכניס את השבת “כחוט השערה”.

לסיכום: גם במקומות שבהם המנהג הינו לקבל שבת זמן רב לפני השקיעה, הרי תוספת זו איננה מחייבת כל אחד בביתו פנימה, שכן מתוך העיון בברייתות שבגמרא ועד לפסיקת השו”ע מסתבר שקיימות כמה דרכים להתריע על הכנסת השבת. מטרת ה”תקיעות” (כיום ה”צפירה” מדמה אותן)  הינה  להתריע, או להכריז על שביתה של מלאכה במרחב הציבורי, ולפי ההלכה ניתן לעשות מלאכות אחרונות עד זמן מועט לפני השקיעה. ה”תקיעות”, הדלקת הנר והתחלת אמירת מזמורי שבת אינן רק בגדר אפשרויות שונות אלא רצף של פעולות אשר מכניסות את השבת (חוץ משיטת הבה”ג אשר סובר כי הדלקת הנר הינה המעשה המכריע את קבלת השבת). תוספת שבת לפי רב השיטות הינה כל שהוא. בלוחות מצויין זמן ארוך יחסית. במסורת ייחסו לזמן ירושלים את שיטת היראים הסובר כי בין השמשות מתחיל עוד לפני השקיעה הנראית. או לשאלת השקיעה האופקית (לעומת הנראית). אולם, לאור הנ”ל מסתבר כי הזמן המצויין הינו התחלת תהליך של הכנסת השבת. אין הוא מחייב בדווקא הדלקת נרות אלא “הטמנה” וכו’.  40 הדק’ הנהוגות בירושלים מדמות לפיכך את רצף התקיעות ומזרזות בטווח זמן ארוך יותר את ההכנות האחרונות לכבוד השבת.

המסקנה להלכה היא כי התפילה היא זו אשר מהווה את המעשה המכריע עם אמירת מזמורי השבת (לכה דודי).

עדיין יש מקום להשתדלות מצד כבוד השבת. להקדים את פני השבת מבעוד מועד. הפרי מגדים[112] כותב כי מי שמוסיף מחול על קודש – “מוסיפין לו חיים”. וכן מופיע בשם גדולים רבים כי הקדמת קבלת השבת הינה מקור לשפע ברכות וישועות.

יהי רצון שנהיה מה”מאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבא[113]“.