לימוד תורה בליל שבועות למול עונג יום טוב הרבנית שורלה רוזן

המנהג להישאר ערים בליל שבועות על מנת ללמוד תורה אמנם רווח היום בקהילות ישראל אך הוא החל להתפשט בקרב כלל ישראל רק במאה השנים האחרונות לערך. אין כאן המקום לדון ולפרט את גלגוליו של המנהג; רק נזכיר בקצרה כי שורשיו מוזכרים בזוהר הקדוש (זוהר פרשת אמור) לגבי רשב”י ותלמידיו, אך לא לגבי כלל קהילות ישראל ומנהג זה אינו מוזכר בשולחן ערוך אפילו ברמז. נקודה זו חשובה משום שבעל השולחן ערוך, ר’ יוסף קארו הוא זה שעליו ועל תלמידיו נכתבה עדות על כך שלמדו תורה בליל שבועות (כפי שמובא בשל”ה פרק נר מצוה ד”ה ז). גם הרמ”א שהוסיף הגהות על השו”ע, ביניהן מנהגים שלא הובאו ע”י מרן המחבר, לא הזכיר אותו. בספרים בהם מוזכר מנהג זה הרי שהוא הונהג בקרב חבורות לומדים שעיקר עיסוקם בתורה בכל ימות השנה (הנהגות גלנטי [הנהגות אנשי צפת ר’ אברהם גלנטי], ספר חמדת ימים מועדים נו ע”ד).

כאמור, בשולחן ערוך (או”ח תצד) בסדר המוקדש לתפילת חג השבועות לא מובא המנהג, אך המגן אברהם בהקדמה לסימן זה מביא: “איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן. ואפשר לתת טעם על פי פשוטו לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב”ה להעיר אותם כדאיתא במדרש לכן אנו צריכים לתקן זה”.

גם כשהמגן אברהם מביא את המנהג וטעמו, הרי עולה בפשיטות מדבריו שזהו מנהג של חסידים ראשונים שקיבלו על עצמם רוב הלומדים ולא כלל קהילות ישראל.

יוצא כי אמנם הלימוד הלילי מנהג יפה וטעמו עמו. אך האם יש מקום להקפיד על מנהג זה גם כאשר מבטלים מצות עונג יום טוב מפורשת, ומה עוד שהנהגתו גוררת צער ביום טוב עצמו?

תחילה יש לברר מהי מצות עונג שבת ויום טוב.

בירושלמי שבת (פרק ט”ו הלכה ג) מובאים דברי רבי חגי ורבי ברכיה בעניין מטרתם של שבתות וימים טובים: “רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה… רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. מתני’ מסייעה בין לדין בין לדין. כיצד הוא עושה ?או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה. כתוב אחד אומר (ויקרא כג) שבת הוא לה’. וכתוב אחד אומר (דברים טז) עצרת לה’ אלהיך. הא כיצד? תן חלק לתלמוד תורה. וחלק לאכול ולשתות”.

הדגשים ששמים שני החכמים על שבת ויו”ט שונים בתכלית. רבי חגי סובר כי הם ניתנו לטובת הנאה ועונג. אם בשאר ימות השבוע אנו אוכלים כדי לספק לגוף אנרגיה על מנת לבצע את משימות היום השונות הרי שבשבת ניתנת לאכילה ושתייה שימת לב יתרה; מה עוד שטיב וסגנון האוכל בשבת – שונים. מאכלים מובחרים נשמרים ומתייחדים לשם עונג שבת.

מאידך רואה רבי ברכיה בשבת וביו”ט הזדמנות פז וחובה לנוח מההתעסקות הבלתי פוסקת אחר משימות וצרכי היום יום והקדשת הזמן ללימוד תורה.

לכל אחד מהחכמים פסוק המסייע לטענתו. כיצד אם כן מוכרעת המחלוקת? הגמרא מסיקה כי יש לחלק את היום בין עונג הגוף לתלמוד תורה.

הבית יוסף (או”ח רפ”ח) בהביאו את דברי הירושלמי הנ”ל מוסיף את ביאור התנחומא  כי אין בין החכמים מחלוקת אלא שדברי רבי ברכיה מוסבים על הפועלים העסוקים בעמל יומם התמידי ואינם מתפנים לעסוק בתורה בימות השבוע. ודברי רבי חגי מוסבים על תלמידי החכמים שעמלים ויגעים בתורה, ובשבת מתענגים.

יוצא אם כן שלפירוש התנחומא לכל אחד השבת ויום טוב שלו – שניהם ממלאים חסכים רוחניים או גופניים בהתאמה לעיסוקים המרכזיים של אנשים שונים בימות השבוע. כמו כן, מפירוש התנחומא עולה כי אין מטרה נשגבת, או, ראויה יותר או פחות לשבתות וימים טובים. הדבר תלוי במה משקיעים בני האדם את מרצם בימי החול שעליהם ‘להשלים’ בשבת ויו”ט.

לדעת רבי חגי, האם שינה גם כן נחשבת עונג בדומה לאכילה ושתייה?

אם ההנחה היא שתלמידי חכמים שעמלם בתורה מונעים מעצמם  את הנאת האכילה בחול, האם הדבר נכון גם לגבי הימנעות משינה? נראה כי בדברי רבי חגי אין רמז לכך. אפשר להניח שאכילה ושתייה הן הנאות מרכזיות ובסיסיות המשותפות לכלל האנושות אך שינה לאו דווקא, ולכן לא הזכירה רבי חגי. אך אם היא מסבה עונג לאדם, הרי שאדרבא – שקולה היא לעונג המאכל והמשקה. שבת ויום טוב אם כן, ניתנו גם למנוחת הגוף ע”י שינה מספקת. אם נקבל הנחה זו, הרי שאין לאדם למנוע עצמו מלישון כראוי בשבת על מנת ללמוד תורה. אדרבא – יש לאפשר יותר שעות שינה ממה שמרשה לעצמו בחול.

בפרשנות הראשונים רבינו המאירי (בית הבחירה מסכת שבת דף קיח עמוד ב) מביא גרסה אחרת של הירושלמי הנ”ל: “מצות עונג שבת גדולה עד מאד וענינה הוא לפי ממונו של אדם ולפי מה שרגיל בו בחול… ובירושלמי אמרו במה מענגו? מר אמר בשינה ומר אמר בתלמוד תורה…”.

אכן הטור (או”ח הלכות שבת סימן רצ) מביא כי יש עונג הן באכילה והן בשינה בשבת: “ויכוין להרבות בפירות ומגדים כל היום כדי להשלים מנין ק’ ברכות שחסרים בתפלת י”ח ואם רגיל בשינת הצהרים אל יבטלה כי עונג הוא לו ואחר השינה קובעין מדרש…”. וברמ”א (או”ח הלכות שבת סימן רצ סעיף א): “ואם רגיל בשינת צהרים אל יבטלנו, כי עונג הוא לו”.

לפי פירוש התנחומא שהביא בבית יוסף (שם) ראינו כי שבת ויו”ט ניתנו לעונג הגוף עבור תלמידי החכמים ולא ברור האם הדבר נכון גם לגבי אחרים. אכן לפי התנחומא הדבר נשאר בסימן שאלה ואין הכרח לפרש כך. עדיין ניתן לראות את המחלוקת בין רבי חגי לרבי ברכיה בשאלה לשם מה ניתנו שבתות וימים טובים לגבי כל אדם. ברור שגם אנשים מן השורה שאינם ת”ח וטרודים בעמל יומם מונעים מעצמם מנוחה ראויה ואכילה מענגת. סיכוי גבוה שאף זמן יאות לתלמוד תורה נמנע מהם ולכן הכרעת הגמרא היא שאף האדם הממוצע צריך לחלק את זמנו בשבת ויו”ט בין עונג גופני ומנוחה ותלמוד תורה.

עד כה ראינו כי יש מצות עונג שבת בשינה. האם נכון הדבר גם לגבי יום טוב?

מלשון הפוסקים משמע שיש מצוות עונג ביום טוב כמו בשבת. מהרמב”ם (הלכות יו”ט פרק ו הלכה ט”ז) עולה כי “כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ה’ מכובד וכל ימים טובים נאמר בהן מקרא קדש, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת…”.

וכן בטור בהלכות יו”ט (סימן תקכ”ט): “מצות יום טוב לחלק אותו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה…וצריך לכבדו ולענגו כדרך שמענג ומכבד השבת”. וכך כתב השו”ע (או”ח תקכ”ט סעיף א): “וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת” (וראו עוד בשולחן ערוך הרב שם ובביאור הגר”א, ובספר המנהיג סימן צ”ו כתב דברים ברוח זו).