פרשת כי תבוא – מקרא ביכורים
דיבור או מעשה
אנחנו רגילים לחלק את המצוות באופן סכמטי למצוות שהעיקר בהם הדיבור – כמו ברכת המזון, תפילה וקריאת שמע, ולמצוות שהעיקר בהם הוא המעשה – כמו נתינת צדקה, בניית מעקה או נטילת לולב. בחלק מהמצוות בהן העיקר הוא המעשה נוספה גם ברכת המצוות, שבה אנחנו מודים על עצם הזכות לקיים את המצוות הללו.[1] מעט מצוות הן למעשה מעשים משפטיים שיש בהם גם ממד של דיבור וגם ממד של מעשה. כך המעשה המשפטי של חליצה מלווה בקריאה “בית חלוץ הנעל”, והמעשה המשפטי של קידושין מלווה באמירה “הרי את מקודשת לי” (או אמירות אחרות בסגנון). אמנם, יש במעשים אלו גם היבט של מצווה, אבל הדיבור הוא חלק מהגדרת המעשה המשפטי.
מצוות ביכורים המופיעה בפרשתנו היא מצווה מיוחדת. היא מצווה שמשלבת בין המעשה לבין הדיבור. כבר בספר שמות אנו מצווים על הבאת ראשית פרי האדמה לבית ה’.[2] בספר דברים נוסף גם “מקרא ביכורים” – פרשיה שיש לקרוא יחד עם הבאת הביכורים למקדש.[3] לצד מצוות ביכורים אנחנו מכירים מצוות נוספות של נתינה מרכושנו לה’ או לנציגיו – תרומה (שניתנת לכהן), מעשרות (מעשר ראשון ללוי, מעשר שני שנאכל בירושלים בידי הבעלים או מעשר עני שניתן לעניים), בכורות הבהמה (שמוקרבים לה’ או ניתנים לכהנים) וכו’. במצוות אלו יש לעתים אמירה שקובעת איזה חלק מהיבול או התוצרת אכן מופרשים, אבל התורה לא מצווה ללוות את הנתינה בדיבור. במצוות הביכורים אנו מצווים ב”מקרא ביכורים”, טקסט שמלווה את מעשה המצווה.
מקרא ביכורים
למרות שמקרא ביכורים אמור ללוות את נתינת הביכורים, המשנה קובעת שאלו שתי מצוות שונות, כאשר יתכנו מצבים שבהם אדם יביא את הביכורים אך לא “יקרא” את “מקרא ביכורים”.[4] לעתים לא יביאו ביכורים בכלל, אם הקרקע בה גדלו הפירות לא שייכת לבעלים, או שהפירות אינם משבעת המינים או שגדלו במקום שאיננו מיטבי עבור מינים אלו.[5]
לעתים יביאו את הפירות הראשונים אבל לא יקראו את הטקסט הנלווה. דבר זה קורה כאשר האדם המביא לא יכול לומר על עצמו את הטקסט: “אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט… וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה… וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת… וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'”.
דברים אלו כוללים התייחסות להסטוריה היהודית ולכך שה’ הנחיל לנו את הארץ. ממילא, לפי המשנה גרים, שאינם יכולים להצהיר שבאו “אל הארץ אשר נשבע ה’ לאבותינו לתת לנו” (ועוד אין להם נחלה), ונשים, שלא נחלו באופן רשמי את הארץ, לא קוראים מקרא ביכורים.[6] כך גם מי שמביא ביכורים עבור אדם אחר לא יכול לומר את המילים “את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'”.[7]
אמנם המשנה לא מציינת זאת במסכת ביכורים, אך ישנו מצב שבו “קוראים ולא מביאים” וזה בליל הסדר. לצד אכילת פסח, מצה ומרור, והסבר המאכלים הללו, אנו מקיימים את מצוות סיפור יציאת מצרים ע”י שילוב פרשה נוספת – הנוסח “ארמי אבד אבי”, שהוא מקרא ביכורים, משמש בתור קטע מהתורה אותו דורשים כחלק מסיפור יציאת מצרים. אמנם בנוסח ההגדה שלנו חסר סוף המקרא – מ”ויביאנו אל המקום הזה.” כאן הדיבור הוא במרכז, “קוראים ולא מביאים” כביכול, ללא מעשה הנתינה של הביכורים.
דיבור + מעשה
מדוע דווקא במצווה זו אנו מוצאים דיבור שמלווה מעשה?
לדעת בעל ספר החינוך זה חלק מהפנמת הרעיון של הביכורים, שהכל מאת ה’. לפי הרמב”ם, יש בסיפור הטובות שעשה ה’ לנו גם דרך להמשיך את הברכה לשאר היבול. מכיוון שנותנים את הדבר הראשון, יש בכך גם הודאה על המעט שכבר קיבלנו ודרך להתפלל על העתיד. באופן דומה מביאים את ראשית קציר השעורים בקרבן העומר וקציר החטים בשתי הלחם, ויש בכך לבקש גם על הצלחת התבואה בעתיד.[8]
אפשר להוסיף שהחיבור שבין הדיבור לבין הבאת הפירות מאפשרת לאדם מישראל להודות לא רק על הפירות, אלא גם על הארץ שנתנה את הפירות הללו. זו הסיבה שגם מביאים את הפירות בצורה גולמית, כדי שיעידו יותר על הארץ שניתנה לנו מאת ה’, ופחות על עבודת האדם שכרוכה בפירות אלו.[9] הארץ, עליה אנחנו מודים, התקבלה בתהליך הסטורי, וכלל לא היתה מובנת מאליה.[10]
בימינו אין חובת הבאת ביכורים ומקרא ביכורים שכן המצווה היא דווקא בארץ ישראל ודווקא כשיש בית מקדש. מכל מקום, המסורת היהודית מצאה דרך לקרוא גם בלי להביא (בליל הסדר), כדי לזכור בכל דור ודור את יציאת מצרים, ובמהרה בימינו גם לזכור את הארץ הטובה אשר נתן לנו ה’.
[1] הירושלמי (ברכות ז:א) משווה את ברכת המצוות לברכת התורה, ולומד את חיוב הברכה, בין היתר, מהפסוק (שמ”א ט’ יג): “כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים”.
[2] שמות כ”ג יט, ל”ד כו.
[3] דברים כ”ו א-יא. לאחר פרשת מקרא ביכורים יש גם פרשת וידוי מעשרות. פרשה זו קשורה למעשה של נתינת המעשרות אבל היא מנותקת ממנו. וידוי המעשרות נעשה בסוף תקופת המעשרות כמעין צ’ק ליסט, לוודא שכל המעשרות ניתנו בזמן. לעומת זאת, מקרא ביכורים הוא חלק מטקס נתינת הביכורים.
[4] משנה ביכורים פרק א’. מוני המצוות מנו את שתי אלו כשתי מצוות שונות – כך ברמב”ם מצווה קלב (מקרא ביכורים) ומצווה קכה (מצוות ביכורים). בספר החינוך, המבוסס על מנין המצוות של הרמב”ם, מביא שתי המצוות במצווה צא (ביכורים, שמזכיר גם את החלק המילולי) ובמצווה תרו (מקרא ביכורים).
[5] משנה ביכורים פ”א מ”א-ג; רמב”ם הלכות ביכורים
[6] דברים כו ג. משנה ביכורים פ”א מ”ד-ח ופירוש ברטנורא. אך לפי הרמב”ם גר קורא מקרא ביכורים מפני שאברהם נחשב ל”אב המון גויים” ולכן ניתן להגיד שהקב”ה נשבע לאבותם, רמב”ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה אשר בגבולין פ”ד ה”ב.
[7] כך גם מי שספק אם הקרקע שלו או לא, מי שמכר את הקרקע שלו לאחר שהפריש ביכורים, ומי שהפריש ביכורים שנית אחרי שהביכורים שהפריש אבדו. דיון נוסף יש לגבי מי שקנה קרקע מחברו ויודע שהקרקע תחזור ביובל, האם הוא באמת נחשב בעל הקרקע. ראו רמב”ם פ”ד ה”ז על בסיס גיטין מח ע”ב.
[8] גם הסביר ר’ עקיבא בתוספתא ראש השנה (פ”א הי”א) את הרעיון ש”בארבעה פרקים העולם נידון” (משנה ראש השנה פ”א מ”ב)
[9] נתינת הפירות הגולמיים נדרשת בספרי לדברים פיסקה רצז. אמנם מדברי המשנה תרומות פי”א מ”ג משמע שיין ושמן ניתן להביא וראו גם רמב”ם הלכות ביכורים פ”ב ה”ד ובכסף משנה שם.
[10] ראו עוד הר’ סמט, עיונים לפרשת השבוע, סדרה א, עמ’ 364-382.
