פרשת פנחס – תיקונים בדיני ירושה

 

השאלה

אחד התסכולים של אנשים מודרניים שומרי מצוות הוא הפער שבין חוקי התורה שנוגעים לרכוש ולחלוקת ירושה לבין הסטנדרטים הנהוגים בימינו. והשאלה היא עד כמה חוקי התורה בעניין הזה “גמישים” ועד כמה הם נוקשים ובלתי משתנים, ואולי נאמר: נצחיים?

“לגעת” בדיני התורה

לכאורה, פרשת פנחס (ובהמשך פרשת מסעי) מגלה בפנינו שיש מקום למשא ומתן סביב דיני הירושה של התורה, לכל הפחות כשהיא עדיין היתה בתהליך הכתיבה שלה.^[1] ועם זאת, נראה שהדיון מעט יותר מורכב.

נתחיל מהדיון במקורות ההלכתיים, ומשם נחזור לפרשה. השאלה עד כמה ניתן “לגעת” בהלכות של התורה היא שאלה רחבה, כשאחת הסוגיות שעוסקות הנושא היא מה קורה למי ש”מַתְנֶה על מה שכתוב בתורה”, כלומר קובע תנאי כנגד הכתוב בתורה.^[2] לפי גישת ר’ מאיר, כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. אם אדם מנסה לקדש אישה, על תנאי שהוא לא חייב לה את הדברים שהתורה מכתיבה, לדעת ר’ מאיר אנחנו “מוחקים” את התנאי הזה, האשה תהיה מקודשת ובעלה חייב לעמוד בחיובים שלו עפ”י התורה. לעומת זאת, לדעת ר’ יהודה, התנאי בטל בכל הנוגע לחיוב שלו ביחסי אישות (עונתה), אבל התנאי קיים במה שנוגע להסכמים ממוניים  – כמו חיובו לספק לה אוכל (שארה) ובגדים (כסותה).^[3]

תנאים – רק בתנאים מסוימים

מדברי ר’ יהודה ניתן להסיק שבעניינים כספיים התורה “פתוחה יותר” להסכמים אישיים בין בני אדם “בדבר שבממון תנאו קיים”. אפשר לומר שכמו שאדם יכול לתת למישהו אחר מתנה מכספו, כך הוא יכול לסכם בינו לבין האחר תנאים שקשורים לענייני ממון, ולכן במקרה שהזכרנו אם האשה מקבלת את התנאי זה כאילו שהיא נתנה לבעל במתנה את הממון שמגיע לה במסגרת הנישואין.^[4] בנוסף, אפשר להציע שבעניינים כלכליים נראה את מצוות התורה כ”ברירת מחדל”, אבל כזה שפתוח לאפשרויות נוספות. בעוד ר’ מאיר רואה בהנחיות התורה עקרונות מחייבים, ר’ יהודה רואה בהם המלצות טובות.

ואמנם, בדיני ירושה העניינים מסתבכים. ירושה היא לא רק עניין ממוני, אלא במהותה קשורה לאופן ההתיישבות בארץ שה’ נתן לנו. לא מדובר רק על ממון אלא על שטחים שעוברים מדור לדור. ואמנם, אדם יכול לתת מרכושו מתנות כל עוד הוא חי, אבל חז”ל קבעו שבדיני הירושה של התורה לא נוגעים.^[5] ובכל זאת אפשר לתת מתנה שתיכנס לתוקף רטרואקטיבית ברגע המוות, ולא לסטות מהכללים שהתורה מכתיבה.

למרות האפשרות לעקוף את ההנחיות של התורה ביחס לירושה ע”י מתנה רטרואקטיבית, חכמים רבים ראו בעין רעה אדם שמעביר את הנחלה מבניו לאנשים חיצוניים, ואפילו מבן אחד לבן אחר.^[6] בין היתר, ההשלכות ארוכות הטווח של הבחירה למי להוריש או לתת את הרכוש הטרידו את חכמים. כמו כן, מכיוון שדיני ירושה היתה אחת מזירות המאבק בין הצדוקים לחכמים, חכמים התנגדו לעשיית שינויים כנגד לשון התורה.^[7]

ומה עם הבנות?

כשמדובר על נתינת ירושה בצורת מתנה לבנות, במיוחד בירושת קרקע, המציאות מורכבת יותר. מצד אחד, כמו בני מנשה, גם חכמים חששו שהנחלה תעבור משבט אחד לשבט אחר, בנוסף לעצם ההתערבות בדיני הירושה.^[8] מצד שני, חכמים תיקנו שכשאדם משיא את בתו הוא יתן לה נדוניא של כעשירית מנכסיו (כולל קרקעות).^[9] כדי לעודד את האב לתת את הנדוניא הזאת הם הכניסו סעיף לתוך הכתובה כדי שהירושה לא תצא מחוץ ל”משפחה” – אם האשה תמות לפני בעלה כך שבעלה יורש אותה ולא ילדיה, במותו של הבעל מה שהאשה הזאת “הביאה מהבית” יחד עם סכום הכתובה שהבעל התחייב לה יעבור דווקא לבנים שלה, ולא לבנים מאשה אחרת. לתקנה זו קוראים “כתובת בנין דכרין (בנים זכרים)”. ההצדקה לטענה הזאת היתה כדי לעודד את הנישואין – הנדוניה הגבוהה גורמת לגברים לרצות לשאת את הנשים. עידוד הנישואין הללו בא כקיום של ערך תורני שחכמים מצאו בדברי הנביא ירמיהו: “וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים”.^[10]

משמע שחכמים תיקנו תקנה שעוקפת באופן מסוים את דיני הירושה של התורה בכך שהיא מעודדת חלוקת רכוש לבנות, אבל הם מצדיקים את זה על סמך ערך תורני אחר שהם מנסים לקדם. בנוסף, הם בנו את פרטי התקנה הזאת על פי מסגרות הלכתיות קיימות – ההצמדה לדיני הירושה בכך שזה מתחלק (בתקנה המקורית) לבנים בלבד, והצמדה לדיני כתובה (בנוגע לנכסים מהם ניתן לגבות מהאיש את דמי הכתובה). בנוסף, חכמים קבעו שלא יהיה ניתן לקיים תקנה זו, אם לא נשאר מספיק כסף עודף שיהיה ניתן לחלק אותו לפי דיני הירושה של התורה. התקנה יכולה להתקיים רק כל עוד מקיימים גם את דין התורה.

חזרה לבנות צלפחד

אם כן, ניתן לראות כאן כמה יסודות מאזנים. המניע צריך להיות ערך תורני. המנגנון, אפילו אם אינו תואם את ההנחיות המדויקות של התורה, עדיין עובד בתוך המערכת ההלכתית. לבסוף יש צורך במאזן המאפשר את קיום דין התורה גם אם  זה רק באופן סמלי. גם בפרשת חלוקת הנחלות של בנות צלפחד ובני מנשה ניתן לראות את היסודות הללו – המניע התורני (שלא יגרע שם האב), יחד עם המנגנון ההלכתי שכאן מתחדש, לצד ההנחיה המאזנת שמקיימת את הרעיון המקורי של התורה (כשהנחלות ישארו בתוך השבט).

לדורות, נוכל לראות את הכוחות השונים בפעולה. נראה לאורך הדורות תקנות נוספות בדיני ירושה שנועדו גם הן כדי לדאוג לנשים מבחינה כלכלית או כדי לקדם את המוכנות שלהן להינשא (ולאבות שלהם לתת להן נדוניה ולהשיא אותן), תוך כדי הצמדה למנגנונים הלכתיים קיימים.^[11] השינוים לא נעשים רק בגלל שהזמן משתנה וגם לא באופן אוטומטי, אלא באופן של תקנות מחושבות הכוללות מערכת פנימית של איזונים. במקרים של חשש שהדבר נובע (רק) מרוחות הזמן, נמצא את מי שעומד על המשמר.^[12]

נראה לי שניתן להוסיף שבכל הנוגע לדיני ירושה, האפשרות לחזק מניעים נוספים, כגון עידוד נישואין על פי דין תורה, קשורה גם לכך שההקשר המקורי של דיני ירושת נחלות “למטה אבתם” “אחזת נחלה בתוך אחי אביהם” עפ”י ההסדר הא-להי בארץ ה’ כבר לא יכול להתקיים. יהיה מעניין לראות כיצד יתעצבו דברים מחדש בחזרה של כל עם ישראל לארצו ולנחלתו על פי שבטיו.

^[1] במדבר כ”ז, ל”ו

^[2] משנה בבא מציעא פ”ז מ”י-יא, בבא בתרא פ”ח מ”ה, בבלי כתובות נו ע”ב ועוד.

^[3] מלשון הפסוק “שארה כסותה וענתה לא יגרע” (שמות כא:י) חז”ל הבינו שעפ”י התורה גבר חייב לספק לאשתו “שאר, כסות, ועונה” – מזונות, ביגוד, ויחסי אישות בתדירות מסויימת. (כתובות מז ע”ב)

^[4] ראו לדוגמה ר”ע מברטנורא על משנה בבא בתרא פ”ח מ”ה.

^[5] משנה בבא בתרא פ”ח מ”ה.

^[6] משנה בבא בתרא פ”ח מ”ה, בבלי כתובות נב ע”ב.

^[7] בבלי בבא בתרא קטו ע”ב.

^[8] בבלי כתובות נב ע”ב -נג ע”א.

^[9] שם.

^[10] ירמיהו כ”ט ו

^[11] ראו לדוגמה:  נחלת שבעה כ”א, מ; ציץ אליעזר ח”ה, כז, חט”ז, נב; הר’ שלמה דייכובסקי, “כתובה המנוגדת לצוואה”, תחומין י”ט.

^[12] ראו: שו”ת הרשב”א, ח”ו סימן רנד