האם מותר להתפלל נשמת ביום חול? הרבנית חניטל אופן

“על רגל אחת”

שאלה זו נידונה בראשונים ובעיקר באחרונים. ואין לה הכרעה ברורה. תפילת נשמת לכאורה  קשורה לתפילת ההלל עליה חז”ל קבעו שהאומר הלל בכל יום “מחרף ומגדף”. בכלליות הפוסקים מעלים שלש סיבות עיקריות לקביעה זו: 1. יש בהלל תכנים שאינם מתאימים ליום “רגיל” כמו “זה היום עשה ה'” ואופיה של שירה הנובעת מהתפעלות בניסי הקב”ה. 2. יש בהלל פסוקים קשים שיכולים להביא לכפירה ולכן לא ראוי לאומרם בכל יום. 3. הלל מתרכז בניסים גדולים וגלויים שהיו ואמירתו בימים אשר לא אירעו לנו ניסים כאלו מביעים סוג של כפירה מכיוון שזה מזלזל הן בניסים הגדולים והן בנפלאות השם שאיתנו בכל יום.

יש מספר סיבות לחלק בין נשמת להלל. כעיקרון שתי הבעיות הראשונות פחות רלוונטיות, ונתרכז בשלישי.  בנשמת יש שבח גם על הניסים הגדולים שנעשו, אך גם שבח על נפלאות השם שאיתנו בכל יום ותפילה לישועה עתידית. לכן קיים אסכולה הרואה באמירת נשמת סגולה מיוחדת שמתאימה לאירועים נוספים – בעת צרה או בכל מוצ”ש.  מצד שני תפילת נשמת אכן נחשבת לתפילה מיוחדת במינה ולכן יש פוסקים המצמצמים אמירתה למקומות שהיא כבר מופיע בסידור או לימי סגולה.

מתוך דיוננו משמע שאין לאמירת “נשמת” בכל יום אותם קשיים שיש לאמירת הלל בכל יום, איך מפאת ייחודה אין מן הראוי לאמרה סתם, אלא לשמור אותה לרגעים של הודיה מאד גדולה על נס פרטי שאדם זכה בו, או לרגעי צרה שבה אדם מרגיש צורך להאמין בחסדי ה’ ובכך ש”אין מניעה לה’ מלהושיע”.

תשובה לעיון

השאלה הזו אכן נידונה בין הפוסקים. היסוד לשאלה נמצא בסוגיה במסכת שבת. שם מובאת בשם ר’ יוסי אמירה “יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום”.^[1] הגמרא מיד מקשה על כך ממסורת שבה נאמר: “הקורא הלל בכל יום – הרי זה מחרף ומגדף”. והגמרא מתרצת שר’ יוסי מתכוון לפסוקי דזמרא. רש”י במקום מבאר שהבעייתיות באמירת הלל בכל יום הנה בכך שאמירת הלל נתקנה ע”י נביאים כשבח והודיה, וכאשר אומרים באופן יומיומי את ההלל הרי זה נראה כ”כמזמר שיר ומתלוצץ”.^[2] הוא מעמיד את תירוץ הגמרא במזמורי התהילים בפסוקי דזמרא ישנם שני מזמורים שבהם נאמר “הללו”.^[3]

ישנן שתי נקודות אשר מייצרות זיקה והשוואה בין נשמת ובין ההלל אשר יבחנו בהמשך. ראשית כל – התוכן שמבטא שיר ושבח על חסדיו וניסיו של השי”ת. שנית – המקום המובהק שבו לפי המסורת אומרים את נשמת הינו בליל הסדר יחד עם הלל הגדול, לאחר אמירת ההלל.

ייחוד תפילת נשמת

תפילת “נשמת” מוזכרת בתלמוד הבבלי בהקשר לברכת השיר אשר נאמרת בליל הסדר על הכוס הרביעית, כדברי המשנה: “רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר”.^[4] הגמרא מביאה מחלוקת בדבר השאלה “מאי ברכת השיר?” רב יהודה סובר שאומרים את ברכת “יהללוך ה’ אלהינו” אשר אנו אומרים אחר ההלל, ורבי יוחנן סובר שאומרים את “נשמת כל חי”. הרשב”ם מדייק ששיטת ר’ יוחנן נובעת מההבנה שבליל הסדר נוספת ברכה אחרת , שהרי המשנה מזכירה את ברכת השיר בנוסף להלל .^[5] תפילה זו מופיעה בנוסף בהקשר של הודאה על ירידת גשמים במסכת תענית, שם מביא ר’ יוחנן את הנוסח המופיע אצלנו בסידור בתפילה “אילו פינו מלא שירה כים” עד “אל יעזבונו רחמיך”.^[6]

הנוסח של תפילת “נשמת” איפה הינו קדום, שכן קדמה לשיבוצה בתוך מערך ההגדה בליל הסדר ובסידור התפילה. רש”י והמרדכי מייחסים את ניסוחה של תפילת נשמת כבר לאנשי כנסת הגדולה.^[7] תוס’ בפסחים מבארים את שיטת ר’ יוחנן שברכת השיר זו תפילת נשמת, משום שהיא נאמרת בשבת בתוך פסוקי דזמרא.^[8] אולם, הריטב”א ור’ יונה מייחסים את שילובה של תפילת “נשמת” בפסוקי דזמרא להנהגה של הגאונים.^[9] (והכינוי “ברכת השיר” מיוחס לנשמת בשל החתימה המתווספת אליה בברכת “ישתבח” שיש בה שיר והודאה לה’), וכן משמע מהרמב”ם בסדר תפילות כל השנה שמייחס את תוקפה של אמירת נשמת כמנהג שנהגו העם לאומרו בשבת.

יוצא שרק התוספות מבארים שמלכתחילה התפילה נאמרה בכל שבת בתוך המערך של פסוקי דזמרא, אך לשיטת שאר הראשונים הללו, במקור תפילת נאמרה לעיתים נדירות – ליל הסדר והודיה על חסדים מיוחדים כגון ירידת הגשמים הראשונים, ואז השתלבה בתפילות שבת. מכאן יש מקום להתיר אמירת “נשמת” שלא בכל יום משום שאין זו תפילה מקורית המיועדת לזמן מסויים, אלא נוסח שהתפתח במשך השנים ובו שירות ותשבחות להשי”ת על חסדיו ונפלאותיו.

אכן הבן איש חי כותב שזו תפילה שראוי לאומרה בכל עת, ומביא סגולה בשם ר’ יהודה החסיד שיש בה כדי להנצל מכל צרה. וכן מובא בשם חכמי ספרד רבים.^[10] אמנם לא נמצא בכתביו של ר’ יהודה החסיד סגולה מעין זו, על אף שמסורת זו מופיעה בכתבים רבים. ר’ חיים פלאג’ בספרו כף החיים מביא סגולה לאומרה במוצאי יו”כ כסגולה לקבלה לעתיד, בנוסף לסגולה להינצל מסכנות וצרות. וכן מקובל שראשוני אשכנז נהגו לאומרה בכל ימות השבוע מרוב חיבה ואהבה למילותיה, המלאות הודיה, כיסופים וערגת הנפש. ואכן הרוקח מרומם ומאדיר את מי שאומר תפילה זו בכוונה בכל תיבה ותיבה, בקול רם ובנעימה.^[11] וכותב בסדורו שחסידים אומרים “נשמת” בכל יום.^[12]

האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף

אולם, מאידך יש לבחון את משמעותה של הקביעה שאין לומר הלל בכל יום משום שיש בזה “חרוף וגידוף”. לעיל הובא רש”י שמפרש כי יש בזה בעיה משום שהופך את ההלל למעמד של שיר והתלוצצות. על בסיס מדרש תלפיות הציץ אליעזר מסביר שכמו אדם המודה לחבירו על טובה שגמלתו אל אף שחבירו לא גמל לו טובה נתפס כמתלוצץ, כך אדם המודה על ניסים גלויים ביום שהקב”ה לא עשה בו נס נראה כמתלוצץ.

לפי דברי רש”י נראה שהתאור “מחרף ומגדף” הינו גוזמה, אך יש פרשנים המסבירים שניתן לפרש את הביטוי פשוטו כמשמעו. ר’ ירוחם מפרש שהלל נתקן על ניסים, והרשב”ץ בפירושו על ההגדה לפסח מבאר שרש”י משתמש במילה “מצחק” משום שלא בכל יום ישנם ניסים, וכשאדם אומר הלל בכל יום, ולא נעשה לו נס, הרי זה נראה כמי שצוחק על מעשה הניסים.^[13]

ר’ יונה מביא פרוש דומה בשם מורו ומוסיף עוד טעם בשם התלמוד הירושלמי (שאינו בידינו).^[14] בהלל נאמר “עצביהם כסף וזהב…”, וכשאומרו בכל יום הרי הוא כמכריז שעבודה זרה עדיין שולטת בעולם ואין ביכולת הקב”ה לבטלם, וממילא הרי זה ככפירה. פרוש דומה מופיע אצל התוספות יום טוב ובסידור ר’ עמרם גאון שבאמירת פסוקים אלו מנכיח את העובדה שע”ז עדיין קיימת.^[15]

בנוסף לציטוט הירושלמי הנ”ל, המאירי מסביר את התאור של “מחרף ומגדף”. ^[16] מחרף מכיוון שאדם האומר הלל בכל יום מבטא עמדה של סיפוק ומיצוי מהניסים שכבר נעשו עימו ונמנע מבקשת ישועה בהווה והעתיד. מגדף מכיוון שאין לבני אדם יכולת להודות באופן תמידי ואמיתי על ניסיו וחסדיו של השי”ת, וכאשר אדם הופך את ההלל לשגרה הרי הוא פחות מתרגש ומתפעל מניסיו של הקב”ה, ויבוא  לכפור בעצם המצאותם.^[17]

המהרש”א מעמיד את החירוף בכך שכאשר אומרים הלל בכל יום אין הבחנה בין הניסים הגדולים של שינוי סדרי בראשית ובין חסדי ה’ התמידיים והטבעיים, וממילא אמירת ההלל בימים אשר אירעו בהם ניסים אינו מתפרסם, ובכך מכחישים את כוח השם לחולל ניסים גלויים.^[18] ולכן אמירת פסוקי דזמרא בכל יום איננה בעייתית משום שאין היא עוסקת בניסים כאלה, אלא דווקא בהשפעת ה’ היומיומית.

פרוש דומה מופיע אצל השל”ה, שמוסיף שעצם הנוסח של ההלל (והלל המצרי) נועד לימים שבהם אירעו הניסים של יציאת מצרים וכד’, וכאשר אומרים אותו בכל יום זה בעצם יוצר השוואה בין ההתגלות והניסים של יציאת מצרים לבין מעשי השם שבכל יום, ובכך מגמדים אותם. בנוסף אנו מעמידים את עצמנו במעמד של מי שיכול לשייך למציאות הפשוטה היומיומית גילוי ניסי, ואין ביכולתנו להיות במעמד שכזה.^[19]

המהר”ל בגבורות ה’ ובחידושי אגדות על הש”ס מביא בעיה הפוכה – אמירת הלל בכל יום אינה מכחיש את הניסים הגלויים והמובהקים אלא מבטל את ההנהגה הניסית שבתוך הטבע ומהלל רק את גדולתו של השי”ת בניסיו הגדולים.^[20] גם המשך חכמה מבאר שמי שקורא הלל בכל יום מביע עמדה שרק על הניסים הגלויים יש להודות, ולא על ההשגה הניסית התמידית.^[21]

הציץ אליעזר מדייק שדרך השירה מבטאים התפעלות מהניסים, ובכך כעמדתו של מדרש תלפיות יש גילוי שאנו מתפעלים רק מהניסים הגלויים אשר מתוארים בהלל, ואין אנו מתמלאים בשירה אף על הניסים שבכל יום.^[22]

הרב עובדיה בשו”ת יביע אומר מביא בשם רבינו פרחיה בר נסים שהטעם לכך שנחשב כמחרף ומגדף הוא מפני שאומר, “זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו”, ורק בימים טובים קיימת גילה ושמחה.^[23] וניתן גם להעמיד שיש בזה משום קורא פסוק שלא בזמנו שמביא רעה לעולם, כפי שכתוב במשלי: “דבר בעתו מה טוב”, מכאן שהדבור צריך להיות תואם את זמנו.^[24]

לסיכום, ניתן למקד את הבעייתיות שבאמירת הלל בכל יום בשלושה טעמים מרכזיים:

• הדבר מכחיש או מעלים את ההבחנה המהותית (בגווניה השונים) בין ניסים מובהקים גדולים ובין חסדי ה’ התמידיים שבכל יום.
• באמירת הלל מזכיר את חוסר השלמות הקיים במיגור ע”ז וגילוי אחדותו של השי”ת.
• קיים אי התאמה בהקשר של הנאמר, הן בפשט המילים “זה היום…”, והן בחוסר היכולת להתפעל  מחדש בכל יום כמו שראוי לעשות כשאומרים הלל על ניסים גלויים.

שו”ת מכתם לדוד מוכיח מההקשרים שבה נאמרת תפילת “נשמת”, שיש בה דמיון להלל, שהרי נאמר במפורש ע”י ר’ יוחנן שאומרים את נוסח “נשמת”, על הורדת גשמים בפעם הראשונה. והרי אירועים אלו אינם מתרחשים בכל עת, אלא בזמנים מיוחדים.^[25]

אמנם, בפירושו על השו”ע הקובע שאין אומרים הלל בראש השנה וביום הכיפורים, מעיר המגן אברהם שמותר לאומרו שלא כדרך שירה, כפי שאומר תהילים כל השנה.^[26] בפסיקה זו יש כדי להגדיר את הבעיה שבאמירת הלל בכל יום בדרך של התפעלות והודיה בשיר וזמרה.

הבחנות בין אמירת נשמת לבין אמירת הלל

להבדיל מהלל שמתמקד בניסים גדולים וגלויים של שינוי סדרי מעשי בראשית, תפילת נשמת משלבת שבח והודאה על חסדי השם הרבים והתמידיים, הטבעיים והנסיים. הרב רבינוביץ מביא עשרה טעמים לפיהם דין נשמת איננו כדין “האומר הלל בכל יום”:^[27]

ההבחנה הראשונית והכוללת היא – שאחד הטעמים המרכזיים לא להגיד הלל בכל יום אינה רלוונטית בכלל, שהרי בתפילת נשמת אין את נוסח הפסוקים אשר יש טעם לפגם לאמרם כל יום: “עצביהם כסף וזהב”, “זה היום עשה ה’…”.

בנוסף, יש מספר טעמים להבחין בין השבח המופיעה בהלל וזו שמופיעה בנשמת. שו”ת בית דוד דן בתיקון אמירת “נשמת” בשבת ומעלה שלמרות שאין לומר הלל בכל יום, הרי פעם בחודש ניתן לומר הלל למרות שאמירתו בראש חודש הינה מתוקף מנהג בלבד.^[28] אולם, אין אומרים הלל בכל שבת משום ש”כל האומר הלל בכל יום…”. מכאן הוא מסיק שאין דין נשמת ודין ההלל שווים. וממילא הכלל הגורף שעלה בדבר “האומר הלל בכל יום”, איננו תקף לגבי אמירת “נשמת”.

הראב”ד כותב שאומרים “נשמת” בשבת על “מתנה טובה שנתן לנו המקום”.^[29] ולפיכך כותב הרוקח בפירושו לתפילה: “כל איש אשר בו רוח חיים יכוין בנשמת בכל כוחו, כי הוא שבח שיר השירים, ואשרי המכוין בכל תיבה ותיבה, ואומר בכל כחו בקול רם בנעימה.”^[30] ואכן מובא שייחוסה של תפילת “נשמת” הנה לכבוד הנשמה היתירה הנתנת בשבת, כפי שנאמר בזוה”ק: “האי יומא יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא”.^[31] ולפיכך מובא בשם האר”י שדווקא בעת אמירת “נשמת”, זוכים לקבל ולהרגיש את הנשמה היתירה שבשבת.^[32]

מעדני יו”ט על הרא”ש מביא את דברי ר’ יונה הנ”ל שאמירת הלל בכל יום מבזה את נפלאות השם אשר נמצאים איתנו בכל יום, ומכאן מחלק בין הלל לפסוקי דזמרא הנאמרים בכל יום. בפסוקי דזמרא יש גם הודאה על העתיד וגם על נפלאות היומיום, וממילא אדם מביע את אמונתו בחסדי השם “הקטנים” שאיתנו בכל יום ובחסדי ה’ “הגדולים” שעוד נכונו לו בעתיד, ובזה אין כפירה.

מכאן ניתן לחלק בין הלל ל”נשמת”. הלל נתקן על ניסים אשר נעשו, לעומת זאת ל”נשמת” מיוחסת סגולה להנצל מצרות אשר עלולות לבוא בעתיד, ותפילה להיות מאלו אשר תמיד מודים להשי”ת על חסדיוי הבאים עלינו ברצותו את מעשינו ואת תשובתנו. אמירת “נשמת” מובאת במקורות רבים כשמירה והצלה מצרות המתרגשות ובאות. נ”ל שסגולה זו מיוחסת לר’ יהודה החסיד, ומובאים סיפורי הצלה רבים לאנשים אשר השתמשו בסגולה זו.^[33] וכן כף החיים כותב שבמוצאי יו”כ יטבול ויאמר “נשמת” כקבלה לעתיד שלא יחטא.^[34]

חילוק נוסף נובע מחשש המבוססת על דברי חז”ל בתלמוד הבבלי מסכת מגילה שדנים בתיקון התפילות ע”י אנשי כנה”ג.^[35] שם נאמר אין להלל ולשבח את השי”ת יותר ממה נקבע בתפילות. ר’ אלעזר דורש את הפסוק מתהילים: “מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו” – למי נאה למלל גבורות ה’ – למי שיכול להשמיע כל תהילתו.^[36] בתפילת נשמת אנו אומרים במפורש: “ואילו פינו מלא שירה כים… אין אנחנו מספיקים להודות לך…”. כלומר אנו אומרים במפורש שאין אנו מתיימרים להעלות את כל שבחיו של השי”ת.

שיקולים נוספים

ישנם שני דיונים הלכתיים העוסקים במקום תפילת נשמת בסידור התפילה שלנו אשר שופכים אור על השאלה האם ניתן לומר “נשמת” בכל יום.

1. האם ביום הושענה רבה שבו נוהגים להוסיף לפסוקי דזמרא את מזמורי השבת, מוסיפים גם את “נשמת”?

הרמ”א כותב שאין אומרים “נשמת” בהושענא רבה.^[37] הלבוש מסביר שאין אומרים נשמת משום “שאין הנשמה מתאמצת בשמחת יום זה כמו בשאר יום טוב גמור”. אולם כף החיים כותב שאומרים שהרי ביום זה אנו מקבלים על עצמנו לעתיד.^[38]

2. האם מי שאיחר לתפילה בביה”כ בשבת או יו”ט ולא אמר “נשמת” כחלק מפסוקי דזמרא יכול להשלים את אמירתה לאחר התפילה?

חיי אדם רואה באמירת “נשמת” בשבת מעלה מאד גדולה עד כדי שאם אין יכולת לאמר את כל פסוקי דזמרא, הוא פוסק שידלג על רב המזמורים ויאמר רק “אשרי” ונשמת”.^[39] וכן פוסק הבאור הלכה.^[40] בעל שו”ת מכתם לדוד כותב שמי ששכח או לא הספיק לאמר “נשמת” יכול להשלים אחר “ישתבח” אך לפני אמירת “ברכו”, ואין לאמרו אח”כ (שלא במקומו) משום שהוא משווה דין זה למי שאומר הלל בכל יום.^[41] אולם, הבן איש חי חולק עליו משום שבשבת אדם צריך לקבל תוספת נפש ולכן מי שלא עלה בידו לאמר “נשמת” במקומו או להשלימו אחרי קדיש ו”ברכו”, הרי יכול לאמרה אחר התפילה ללא תוספת “ישתבח”.^[42] וכן פוסק הרב עובדיה.^[43].