שיקולים הלכתיים בסוגיית ההפלות

לאחרונה ביטל בית המשפט העליון בארה”ב את פסיקת רו נ’ וויד, שהתירה את הזכות החוקתית של נשים להפלה. הדיון הציבורי האינטנסיבי שההחלטה הזו יצרה מאלץ אותנו לבחון מחדש כיצד ההלכה מתייחסת להפלות. הדיון הציבורי הסוער בעקבות ההחלטה דורש בדיקה מחודשת של יחס ההלכה לסוגיית ההפלה.

ההלכה מבחינה בין סוגים שונים של איסורים. בהתחשב בנסיבות, הפלה עשויה להיחשב כרצח, או כאיסור חמור פחות כמו השחתת זרע, או חבלה. ההלכה גם מבחינה בין סוגים שונים של חיי אדם. במצבים מסוימים המסגרת ההלכתית מאפשרת לעבור על איסורים אלה ולהתיר הפלה. הפרספקטיבה ההלכתית לגבי הפלה מלאה בניואנסים, וההלכה אינה אוסרת הפלה באופן קטגורי, ואינה מתירה הפלה באופן גורף.

המקור המקראי הראשון שנוגע לגישת היהדות לסוגיית ההפלה מצוי בבראשית ט, ו, שם מצווים בני נח: “שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ”. בסנהדרין נז ע”ב, הפסוק מתפרש כאיסור נגד הפלת עובר. בסנהדרין נט ע”א, מורחב האיסור על בני נח גם לישראל. יש אף מי שסובר שהפלה היא עבירה על “לא תרצח”.

בשמות כא, כא-כג, מתוארת קטטה שבמהלכה אחד הצדדים פוגע באישה הרה. אם העובר מת, הפוגע נדרש לשלם נזק לבעל; אבל אם האישה מתה, הוא נידון כרוצח. על פי ההבחנה הזו נראה כי המעמד ההלכתי של העובר והאם אינו זהה. במשנה אהלות ז, ו, מובא שאם חיי האם נתונים בסכנה במהלך הלידה, חובה להפיל את העובר כדי להציל את חיי האם, משום שחיי האם קודמים. עם זאת, אחרי שיצא רוב העובר, אסור להרוג את העובר כדי להציל את חיי האם, משום ש”אין דוחין נפש מפני נפש”.[1] מדוע ההלכה מתירה הפלה כאשר העובר במעי אמו, אבל אוסרת אחרי שרובו יצא? רש”י (על סנהדרין עב ע”ב, ד”ה “יצא ראשו”) מבאר שלפני שיצא ראשו של העובר, לעובר אין הגדרה הלכתית של ‘נפש’. ברגע שיצא ראשו של העובר, “אין דוחין נפש מפני נפש”. הרמב”ם (בהלכות רוצח ושמירת הנפש א, ט) סובר שהעובר כן נחשב לנפש; ולמרות זאת מותר להרגו במצב שהוא מסכן את חיי האם מדין רודף.

מחלוקת רש”י ורמב”ם בעניין זה משתקפת בפסקי הלכה של פוסקים מאוחרים, שחלוקים לגבי המעמד ההלכתי של העובר, והאפשרות להתיר הפלה בתנאים מסוימים. בספרו ‘ציץ אליעזר’ (יג, קב וכן ט, נא, שער ג’), הרב אליעזר ולדנברג, פוסק חשוב בענייני רפואה והלכה מן המאה ה-20 והרב של בית החולים שערי צדק בירושלים, מתיר הפלה לא רק במקרה של סכנת חיים לאם, וכן במקרים שאין בהם סכנת חיים, אלא גם “לרפא או לשכך כאבים גדולים” במקרים של זנות, אונס, או עובר עם פגם משמעותי. באופן אידיאלי, ההפלה תתרחש עד 40 יום אחרי ההזרעה, כאשר העובר נחשב ‘מים בעלמא’[2], או לכל היותר לפני שלושה חודשים.[3] עם זאת, הוא מתיר הפלה עד שבעה חודשים.[4] בפסיקתו הוא מסתמך על רש”י, הרמ”א, סמ”ג, תוספות,[5] מהרי”ט,[6] בן איש חי,[7] חוות יאיר,[8] והרב יעקב עמדין.[9] הוא מסכם באזהרה לגשת להפלה בכובד ראש שמתאים למצב.

הרב משה פיינשטיין, גדול הפוסקים של יהדות התפוצות במאה העשרים, חלק על הרב ולדנברג, וקבע כי הפלה היא רצח אלא אם ההיריון מסכן את חיי האם.^[10], [11]  הוא מביא את הרמב”ם לתמיכה בעמדתו, ודוחה רבים מן המקורות שמביא הרב ולדנברג לתמיכה בפסיקתו.[12]

למרות שההלכה אינה מתירה הפלה באופן גורף, היא מאפשרת הפלה בתנאים מסוימים. הרב צבי (הרשל) שכטר מספר על אישה שהתחתנה בגיל מבוגר והיה לה קושי להרות. כשהצליחה סוף סוף להיכנס להיריון, היא גילתה שהעובר חולה בטאי-זקס.[13] הרופא יצר קשר עם הרב שלמה זלמן אוירבך בשמה, כדי לשאול אם מותר להפיל את התינוק. כאשר הרב אוירבך אסר, הרופא ביקש ממנו לשקול את העניין שנית. בשיחה נוספת, הרב אוירבך הנחה אותו ליצור קשר עם “פוסק מפורסם בירושלים”, הרב ולדנברג, שיתיר לו לערוך את ההפלה. מן הסיפור אנו למדים שאפילו כאשר פוסק מרגיש שהוא אינו יכול להתיר הפלה, הוא עשוי להכיר בשיקול של שברון הלב שתגרור פסיקתו. לאור החלטת בית המשפט העליון, אפשר ללמוד מפוסקי ההלכה, שלמרות שהם חלוקים בסוגיה, הם שוקלים בכובד ראש את מגוון הדעות הקיימות ואת צרכי החברה בהחלטותיהם.

[1] ” האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש”.

[2]  יבמות סט ע”ב מסווג עובר פחות מבן 40 יום כ’מים בעלמא’, כלומר, אין לעובר זה מעמד של אדם חי. לפיכך, בשולחן ערוך יורה דעה קצ”ד, ב, נפסק שעל אישה שמפילה לפני 40 יום לא חלה טומאת יולדת. מסיבה זו יש פוסקים שמתירים להפיל עובר לפני 40 יום, או עוברים שהופרו בהפריה חוץ-גופית ולא עברו הזרעה, בעוד שפוסקים אחרים רואים בכך השחתת זרע.

[3]  מנידה ט ע”ב, עולה שהעובר אינו מוכר כחי לפני שלושה חודשים.

[4]  בשבת שלה ע”א מובא שעובר בן שבעה חודשים נחשב שלם.

[5]  בנידה מד ע”א, ד”ה “איהו מיית ברישא”, מובא פעמיים בתוספות שמותר להרוג עובר.

[6]  במהרי”ט ט, צז-צט מובא שהעובר אינו ‘נפש’ אלא רכושו של הבעל.

[7]  ברב פעלים, אבן העזר א, ד, מובא שיש צד להתיר הפלה במקרה של זנות לשם שמירה על כבוד המשפחה, למרות שהוא התלבט אם לפסוק כך מעיקר הדין.

[8]  חוות יאיר ל”א, שמעיקר הדין מתיר הפלה, אבל חושש שפסק שמתיר הפלה באופן רשמי יוביל לזנות.

[9]  יעב”ץ א, מ”ג מתיר הפלה אחרי ניאוף.

[10]  אגרות משה, חושן משפט ב, ס”ט.

[11]  יש פוסקים (בית שלמה, חושן משפט ל”ב; צור יעקב קמ”א; צפנת פענח א:נט; מחזה אברהם, יורה דעה ב, י”ט; יביע אומר, אבן העזר א) שמתירים הפלה במצב של מחלה מסכנת חיים שאינה קשורה ישירות להריון, כגון מחלת לב, מחלת כליות, לחץ דם גבוה, וסכרת.

[12]  הוא מביא את תוספות בסנהדרין נט ע”א, ד”ה ” ליכא מידעם דלישראל שרי בדבר”, שמערער על העיקרון לפיו כל דבר שאסור על בני נח נאסר גם על ישראל. תוספות מביאים את הדוגמא של הפלה, שעליה חייבים בני נח, אך ישראל פטורים. בתוספות מבואר שעבור יהודים מי שמפיל ‘פטור אבל אסור’. בנוסף, אם העובר מסכן את חיי אמו, על פי תוספות זו מצווה להוציא את העובר ‘איברים איברים’ כדי להציל את חיי האם, ואולי מותר לעשות כן גם במקרה של מי שאינו יהודי. הרב משה פיינשטיין מביא את תוספות בנידה מד ע”א (לעיל הערה 5) כסתירה לתוספות בסנהדרין נט ע”ב. הוא מסיק שבמקור בתוספות בנידה נפלה טעות סופר. הוא דוחה את המהרי”ט, ומסיק שהטקסט מזויף.

[13]  https://music.amazon.com/podcasts/28f95af7-6495-416a-b084-eea493f3187e/episodes/b5303946-58c2-4458-a120-c3c92febaabf/halacha-headlines-5-14-22-shiur-%E2%80%93-370-%E2%80%93-roe-v-wade-%E2%80%93-what%E2%80%99s-the-torah%E2%80%99s-approach-it-might-be-a-lot-different-than-you-think?refMarker=null&returnFromLogin=1&, דקה 15:00.